|
ומה קורה עכשיו
ספסל
,16/09/2007
חנן זכאי התאושש מאליפות אירופה וכבר חושב על העתיד: הדילמה של צביקה שרף, הקליעה של ליאור אליהו, החוצפה של הלפרין, הדקות של גרין ושיקול הדעת של הכדורסלן הישראלי הצעיר.
אליפות אירופה 2007 היא הסטוריה, היתה הצלחה גדולה, בלי תרוצים ובלי פרשנויות.
השאלה היותר חשובה, מה קורה עכשיו? האם כל שנה אנחנו נידונים לבנות נבחרת מחדש משאריות? איך ממשיכים את המומנטום מעבר לימי חמישי בהיכל נוקיה? בואו נבדוק את תרומתם של בעלי הענין לנושא:
איגוד הכדור-סל: אין מה להגיד, משם לא יבוא עזרנו, יש מיליון דוגמאות, החל מהמשכורת המגוחכת של שרף, דרך הטיפול במשתמטים (בלות'נטל, ארנולד) ועד סיפור חתונת אחיו של ליאור אליהו. אבל כל מילה כאן מיותרת וחבל.
צביקה שרף: צביקה הגיע לשיאו, רבים המבקרים, וגם אני הקטן ביניהם, את צורת המשחק של הנבחרת ואת ניהול המשחק שלו. אבל בקמפיין הנוכחי הנבחרת היתה צריכה מנהיג יותר מאשר מאמן. והצלחתה של הנבחרת נבעה קודם כל מתצוגת המנהיגות של צביקה שרף. תצוגה שהביאה למיצוי מקסימלי של פוטנציאל הנבחרת. הן במבחן התוצאה והן במבחן הדרך צביקה ניצח ובגדול. אלו לא רק התוצאות, את המשחקים המביכים מתחילת הקמפיין החליפו משחקים, מלהיבים ומעוררי השראה באליפות, ולשם שינוי אני לא ציני. אבל...
יש אבל גדול, צביקה נכנס רק לאחרונה לנעלי מנהל מכבי ת"א וניגודי האינטרסים הברורים רק יחריפו. לדוגמא, פרשת דיויד בלות'נטאל שהוחרשה, הבחור בריא לחלוטין, "שם פס" על כולם והשבוע נחת לתחילת האימונים, בתור ישראלי לכל דבר, טוב לצביקה ממכבי, רע לשרף מנבחרת ישראל...ההתפתחות של השחקנים הישראלים, זניחה מול ההצלחה ביורוליג לצביקה של מכבי, יקר ערך לשרף מהנבחרת וכן הלאה וכן הלאה. צביקה צריך להחזיר את המפתחות בשיא לפני שיצטרך להתפשר על האינטגריטי המוערך שלו, שהרי ברור לכל בר דעת, שלטובת הכדור-סל הישראלי, בלות'נטאל היה צריך להיות בנבחרת וכספי לא היה צריך לשחק במכבי (ועל זה נרחיב בהמשך) אבל צביקה של מכבי/שמעון הכריע.
העתיד נמצא בשחקנים ואתמקד בשלושה שחקנים בפרט, ובשחקן הישראלי ככלל:
ליאור אליהו: צריך להסתכל, על קלטות המשחקים, לחפש לאן נעלמה הקליעה, ליאור אפילו לא מנסה להראות כאילו הוא מתכוון לקלוע, מביך, עצוב. יחד עם הקליעה הולך גם הסיכוי להפוך לשחקן עילית ולהגיע לנבא. מה מכבי עשתה לליאור? בעונת 2005 לליאור היו 39% בליגה ו 43% ביורוקאפ מהשלוש!!! כן לליאור אליהו. המספרים דעכו מעט ב2006 ונמחקו ב2007 במכבי, ב22 משחקי יורוליג ליאור עם 0% מהשלוש!!! אין מה לעשות, כשיש לחץ חוזרים להרגלים ישנים. השנה עם התוספת של פייזר ומוריס, הסיכוי של ליאור לשחק יתחיל ויגמר ברב גוניות ובקליעה מבחוץ. וויציץ ופייזר לא ישאירו יותר מדי מקום ברחבה ומוריס שחקן מצוין בכל מקום על המגרש. השנה הזאת שנת מבחן לליאור, אם לא יחזיר לעצמו את יכולת הקליעה וגם ישתמש בה, הוא יגיע למקומות שיהיה לו קשה מאוד לצאת מהם.
יניב גרין: מקום שני באליפות במספר דאבל-דאבל, כולל תצוגות ענק מפלצתיות מול סרביה וקרואטיה.
קשה למי שלא שיחק כדור-סל להבין את מה שיניב עשה באליפות, וזה לא רק המספרים, אלא גם הדרך. בשל העובדה שליניב אין מחליף, הוא היה צריך לוותר לא רק על דקות מנוחה אלא גם על דברים קטנים שחשובים לשחקן במשחק. לדוגמא, במשחקים פיסיים, לא פעם שחקן מוריד פיצוץ ליריב, בכוונה, רק כדי להפגין נוכחות ולהעביר מסר לשחקן שממול, שלא יתעסק איתו כי זה יכאב. יניב לא יכל לעשות את זה. זה בלט בעיקר מול ספרד, לדעתי יניב היה בדרך לשלוח "מסר של אהבה" למרק גאסול שפוצץ אותו, אבל האחריות שלו לנבחרת לא נתנה לו לוותר על עבירה. יניב נעלם לשלוש שנים וחבל, אבל בואו נקווה שימשיך את המגמה ויחזור בקרוב להוביל קבוצה ישראלית.
יותם הלפרין: בסוף האליפות, יותם העלה את רמת "החוצפה", אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. עכשיו כשילך להתחרות בקאמינגס, ביינום, בורשטיין ושארפ על דקות משחק, אפילו על דקות משחק באימון, העתיד לא נראה מבטיח במיוחד. יותם, כבר כתבתי צריך לעשות שינוי מנטלי, להיות אגואיסט, לזרוק, להלחם על המקום בציפורניים, לא להיות ילד טוב רעננה. לפוצץ ולהפציץ! אם ימשיך כמו שהיה לפני האליפות, יהפוך להיות שחקן משלים, בינוני עד שימצא את עצמו משחק בעירוני...
השחקן הישראלי: בזמנים בהם ההנהלה וההנהגה (של הכדור-סל) אינן ממלאות את תפקידן, האחריות והזכות נתונה לכל אחד ואחד מהשחקנים. האליפות הזו היתה קריאת השכמה לכל שחקן ישראלי באשר הוא, במיוחד לצעירים שהם עתיד הכדור-סל. ראינו את ליאור ויותם ברוכי הכשרון, אך "מסורסים" תחרותית, שלא מימשו את כל מה שיש להם לתת, מול שחקנים כמו פניני, נאור וקוז'יקרו, שלא רק התפתחו לאורך השנים, אלא גם שיחקו כל ערב בלי מורא ומימשו 110% מהפוטנציאל שלהם. ראינו את יניב גרין שחקן עשירי ומעלה במכבי מסיים אליפות אירופה עם כמעט דאבל דאבל (השחקן היחיד שהיה קרוב יתר ממנו הוא קירילינקו וגם הוא לא סיים עם דאבל-דאבל).
ככה מתפתחות קריירות, במיוחד לאלו שלא לובשים צהוב.
אין לי מילה רעה להגיד על מכבי ת"א, הם עושים את מה שהם צריכים לטובת המועדון. לאיגוד הכדור-סל יש לי הרבה מילים רעות, אבל זה לא יעזור.
תראו איך התפתחו אליהו וכספי בגליל לפני שהגיעו למכבי ופניני בירושלים... אין לי ספק שליאור, יותם וגם יניב הרוויחו משכורות גבוהות, האם זה היה שווה את עצירת ההתפתחות שלהם, לדעתי לא, והאמת שגם אני כבר לא בטוח מה הם חושבים. אני מקווה לטובתם ולטובת הכדור-סל הישראלי שהם יצליחו לעשות את הדרך חזרה.
עתיד הכדור-סל הישראלי, תלוי בבחירות של כל שחקן ושחקן. מי שעתידו יקר לו, שלא יתקרב למדים הצהובים עד גיל 26-27. תבחרו בקבוצה שבה תוכלו להתפתח מקצועית ומנטלית (להוביל) יהיה לכם מספיק זמן להרוויח כסף. במכבי אולי תרוויחו יותר שנה-שנתיים אבל אחרי זה לא בטוח שתצאו מזה, ראו מקרה ליאור לובין.
אם כל שחקן יבחן את עתידו ולא רק יחשוב איך להביא מכה של שנתיים שלוש, יוותר על מכבי וילך לקבוצה אחרת. נוכל לגדל דור של שחקנים, לבנות ליגה תחרותית ונבחרת מצליחה.
המפתח נמצא ביד של כל שחקן ושחקן.
ופעם אחרונה בקמפיין זה ועם הרבה כבוד.
אל אל ישראל
כתבות אחרונות באתר
|
|