ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

הדרך לשום מקום
ספסל ,28/07/2009

השנתון לא מדהים, דקות המשחק מעטות, אין לנו גבוהים אמיתיים, אין לנו קלעים, ואין לנו עומק. הכול טוב ויפה ואנחנו מוכנים לקבל הפסדים ומוכנים לקבל אכזבות. אבל מה שהפריע לנו יותר מכל בנפילת נבחרת העתודה לדרג ב' הייתה הדרך ואותה כבר אי אפשר לתקן. כל הסיבות לכישלון של רודוס 2009.

מאמן ליגת על מצוין
כבר למעלה מעשור שאריאל בית-הלחמי מאמן בליגת העל שלנו. קשה שלא להתפעל מהזינוק המטאורי שלו, כמעט נגד כל הסיכויים. הרי כשהחליף את אילן קובלסקי בעונת 98/99, באקט שבישר מעין ברירת-מחדל עבור קבוצה שכבר כמעט השלימה עם ירידתה, הוא היה אלמוני לא פחות מאיילון ביהם, עשר שנים אחריו.

בית-הלחמי לקח את הצ'אנס בשתי ידיים, החזיר את הגבעה לליגה הבכירה אחרי עונה אחת בלבד ותוך שנתיים הצעיד אותה לצמרת, כשהוא זוכה בתואר מאמן העונה בעונת 02/03 בה הגיעה הקבוצה לגמר גביע ולמשחקי הפלייאוף העליון.

למעשה, ניתן לומר שעד שבית-הלחמי קיבל את המושכות, היכרנו את הגבעה רק מהסרטים "אזרח אמריקאי" ו"מלך הסלים", וגם שם היא בדרך כלל הפסידה. ואם כבר סרטים, זכור לנו שכאשר עזב בית-הלחמי לטובת אשקלון, כינינו אותו כאן בהערכה גדולה "האיש שעלה על גבעה וירד הר".

מתאים לאמן צעירים?
אך עם כל ההערכה להישגיו של בית-הלחמי כמאמן בליגה, שקידמו אותו עד עמדת עוזר המאמן בנבחרת הבוגרת, קשה שלא לתמוה על הבחירה בו לעבוד עם הנבחרת הצעירה הכי משמעותית של ישראל. לנו לא זכור שהוא עבד אי-פעם כמאמן נוער, וגם אם זה קרה, אזי שזה היה במחלקת הנוער הצנועה של גבעת שמואל לפני עידן ועידנים, בניגוד למאמן נבחרת הנוער למשל, דני פרנקו.

מבט אל עשר שנותיו ו-233 משחקיו כמאמן בליגת העל מגלה תוצאה עגומה למדי מבחינת טיפוח כישרונות. בתחילת דרכו הוא היה הראשון שהעניק צ'אנס אמיתי לדרור חג'ג' ועזר לו לעשות קפיצה שמזכירה במידת מה את הזינוק שלו, אבל פרט לרכז הנבחרת לשעבר, קשה לציין צעירים נוספים שקיבלו אצלו הזדמנות. להיפך, את עונתו הטובה ביותר באשקלון עשה עם ארבעה זרים בחמישייה ורכז ישראלי מוכח (צמד הבולדוגים סוכר וכץ).

אם על שחקנים כמו מאיר בר-דוד, קובי אייזיק, ויקי רווח, טוהר חיימוביץ', עדי רגב ונמרוד חלאג' שהיו שחקנים מובילים בגילאי נוער, אך לא הצליחו להוכיח את מידת הלגיטימציה שלהם בליגת העל, עוד אפשר להתווכח, אזי מה נגיד על אבי קזרנובסקי ו-ולאדי ירמישין? שני הגבוהים של נבחרות הכסף בעתודה לא קיבלו את הצ'אנס הראוי אצל בית-הלחמי, וכשכן קיבלו זאת במסגרות "פחות חשובות" כביכול כמו סדרת פלייאוף מול מכבי (קזרנובסקי) או גביע האתגר (ירמישין שנהנה משיתוף של שני זרים בלבד מתוך ארבעה באירופה), הפגינו יכולות גבוהות מאוד.

שניהם נאלצו לנדוד לאירופה או לליגות הנמוכות כדי לקבל הזדמנות מחודשת, אבל קשה לטעון לגביהם היום שלא היה שווה להשקיע. קזרנובסקי היה בורג חשוב בעלייתה של נורדלינגן לליגה הראשונה לפני שתי עונות ואשתקד היה סנטר מחליף לגיטימי בבונדסליגה. ירמישין אמנם שיחק "רק" בקרית אתא, אבל עם 10.2 נק', 5.2 ריב' ו-50% מעבר לקשת, היה מההפתעות הנעימות של העונה וסביר שבניגוד לקבוצתו, יישאר עונה נוספת בליגת העל.

מבט אל שתי נבחרות הגילאים העוקבות של האיגוד - האולימפית והנוער - מגלה מאמנים שבנויים טוב יותר לעבודה עם צעירים. ארז אדלשטיין מביא איתו ניסיון בינלאומי נרחב והיסטוריה ארוכה של קידום שחקנים צעירים ועבודה על יסודות, בעוד דני פרנקו גדל על מגרשי ליגת הנוער ובתי הספר, ובכל עונה מצליח לקדם שחקן שגידל בעבר. אין דוגמא טובה יותר מאורי קוקיה שעשה שדרוג עצום העונה או לחילופין יהוא אורלנד שפרץ בצורה דומה תחת פרנקו לפני שנתיים בגלבוע/עפולה.

הפוסל במומו פוסל
"אחת הבעיות של שחקני העתודה בשנתיים האחרונות היא שהם לא קיבלו דקות משמעותיות בליגה הראשונה או השנייה", אמר בית-הלחמי לפני האליפות לאתר ערוץ הספורט וצדק. בדיקת עיתון "מעריב" הראתה השבוע שדקות המשחק של כל שחקני נבחרת העתודה הנוכחית ביחד בליגת העל לא מגיעים לדקות של יניב גרין לפני אליפות העתודה ב-2000.

אבל מה בית-הלחמי עצמו עשה בעונה החולפת בעניין? בן רייס, ששיחק אצלו גם בקבוצה וגם בנבחרת, זכה לשחק רק כשאורי יצחקי סבל מפציעה, זאת על אף תצוגות יפות מאוד בגביע ווינר ומשחקי ההכנה תחת מוישל'ה ויינקרנץ. גיל אמיתי, שחקן נחמד מאוד, ישב על הספסל בלי לקבל דקה אחת, וגם אלעד הופמן, צעיר מעט יותר מבוגר, לא הוריד את האימונית מספיק.

מאזן אימה
בשנתיים שבית-הלחמי אימן את נבחרת העתודה היא רשמה שלושה ניצחונות בלבד באליפות אירופה עד גיל 20 מתוך 15 משחקים, שניים מהם היו על בלגיה (השנה) וגיאורגיה (אשתקד) שסיימו במקום ה-16 והאחרון באליפות וירדו לדרג ב'. כדי לסבר את האוזן, נסביר שבולגריה, שלא התקשתה לנצח אותנו בסדרת משחקי האימון הקיץ, סיימה במקום התשיעי בלבד באליפות דרג ב'.

הכתובת הייתה על הקיר
יו"ר איגוד הכדורסל החליט לשלוח את צביקה שרף לרודוס לאחר שלושת הפסדי הנבחרת כדי להציל את המצב, אבל זה היה כמה שבועות מאוחר מדי, כיוון שהכתובת הייתה על הקיר עוד במשחקי ההכנה. אחרי שלושה הפסדים לנבחרת אוקראינה הגיעה ישראל לבולגריה, נבחרת בינונית מדרג ב'. במשחק הראשון מצאה את עצמה הנבחרת בפיגור של 29 הפרש והפסידה בסיום 86:69, במשחק השני היא השתפרה והפסידה "רק" 79:76. כבר כאן היו צריכים קברניטי האיגוד להתעורר ולהתחיל לשאול שאלות. למה להגיע לאליפות במצב כל כך קשה מוראלית ומקצועית ולא לנסות לעשות שינויים עוד לפני שיהיה מאוחר מדי?

בין המסע לבולגריה למסע באיטליה נערכו שני שינויים בלבד בנבחרת, רביב פיטשון שהיה שחקן חמישייה בנבחרת העתודה של בית-הלחמי בקיץ שעבר, הוחזר לנבחרת לאחר שלא נסע איתה לבולגריה ואלעד ונטורה הצטרף גם הוא. סאמר ג'סאר ואיגור נסטרנקו נופו. השינוי שהיה צריך להיות בנבחרת חייב היה להיות הרבה יותר דראסטי.

בית-הלחמי בוודאי ראה את הנחיתות שלנו בריבאונד, אז למה לוותר על נסטרנקו? בשביל מה היית צריך את ונטורה בדיוק? האם דניאל איידן מתאים לנבחרת? איידן שיחק בליגה הארצית והמקסימום שנתקל בו מתחת לסל זה רועי ניצן, בעוד נסטרנקו נלחם באימונים מול דימרקו ג'ונסון וג'יימס יוז, יחי ההבדל הקטן. ושאלה נוספת, אם פיטשון פתח במשחק הראשון באליפות אירופה מול טורקיה בחמישייה, למה הוא לא היה ראוי לנסוע עם נבחרת העתודה למשחקים באוקראינה ובולגריה?

ואם כבר תהיות חמישייה, לא יכולנו שלא לתהות על השינויים התכופים. ישראל שינתה חמישייה בכל משחק בטורניר ורק בשניים מתוך ששת המשחקים עלתה באותו הרכב. דניאל ושוטבין היו היחידים שפתחו בכל המשחקים, אבל כל היתר סבלו מתנודות קיצוניות: טל קרפלס עלה לסירוגין, יום כן ויום לא, כשבמשחק האחרון הוא לא רואה אף דקה; אלעד ונטורה עלה בחמישייה נגד בלגיה, אבל בכל יתר האליפות שיחק רק עוד פעם אחת; פיטשון שעלה בחמישייה בכל משחקי הבית המוקדם שותף ל-8 דקות בלבד בשני המשחקים הבאים, אבל הוחזר לחמישייה ברגע האמת מול גרמניה; בסך הכל, שמונה שחקנים עברו בחמישייה – יותר שינויים ממה שבית-הלחמי רגיל לעשות בעונת ליגה מלאה.

אימון אחד והביתה
סיפור קטן שממחיש הרבה. חן גונשור נחשב לאחד הגארדים הטובים לגילו בישראל. באליפות אירופה לנוער 2007 הוא קלע 10.8 נק', לקח 3.5 ריב' ומסר 2.1 אס' ב-26 דקות. גונשור זומן לאימוני נבחרת העתודה ואחרי אימון אחד בלבד נופה מהנבחרת בלי לקבל צ'אנס אמיתי. האם שחקן שב-2007 היה אחד מעמודי התווך של נבחרת הנוער לא ראוי להזדמנות קצת יותר רצינית להוכיח את יכולתו?

הדרך
אתם יודעים מה, בואו נקבל את התירוצים: שיחקו השחקנים הכי טובים שיש לנו ומה לעשות שהשנתון לא מדהים ונטול דקות משחק. אין לנו גבוהים אמיתיים, אין לנו קלעים, ואין לנו עומק. הכול טוב ויפה ואנחנו מוכנים לקבל הפסדים ומוכנים לקבל את הירידה לדרג ב'. אבל מה שהפריע לנו יותר מכל בירידה הזאת לדרג ב' הייתה הדרך. אם אתם יורדים דרג, לפחות תראו שאכפת לכם, לפחות תתאבדו על המגרש. השחקנים לא פחות אשמים מהמאמן.

הנה כמה נתונים שפשוט אי אפשר לקבל:
ספיגת 118 נק' מול ליטא. באליפויות 2005 עד 2008 לא ספגנו באף משחק מעל 90 נקודות.
קליעת 50 נק' מול מונטנגרו – 20 נק' במחצית הראשונה.
26 איבודים מול סלובניה – שיא שלילי של נבחרות עתודה ישראליות מאז 2002.
ספיגת 52 נק' מול גרמניה במחצית הראשונה – במשחק הכי חשוב של הנבחרת הזאת.
זריקת 31 שלשות מול גרמניה – למה נבחרת שקולעת ב22% משלוש צריכה לזרוק כל כך הרבה מבחוץ?
הנבחרת הישראלית סיימה את אליפות אירופה לעתודה 2009 במקום האחרון באחוזים מהשדה (38.6%) ובמקום האחרון באחוזים מ-3 (20.8%)

נבחרת העתודה של בית-הלחמי בקיץ הקודם זרקה 20.3 שלשות למשחק והנבחרת של 2009 זרקה 19.0 שלשות למשחק, למרות ששתי הנבחרות האלה לא הגיעו ל-30% דיוק מהשלוש. הנבחרות של שיבק וג'ינו בין 2004 ל-2007 לא זרקו מעל 15.5 שלשות במשחק ותמיד הקפידו ללכת יותר פנימה.

ב-2005 הנבחרת של ג'ינו קלעה כמו הנבחרת הנוכחית ב-22.8% בלבד משלוש. ג'ינו הבין עם מי יש לו עסק והלך פנימה: הנבחרת שלו זרקה רק 11.5 שלשות לערב. למרות אחוזי הקליעה האיומים מבחוץ הנבחרת הזאת סיימה במקום הרביעי באירופה.

הנבחרת של בית-הלחמי ב-2008 לקחה 10.5 ריב' בממוצע פחות מיריבותיה, הנבחרת של 2009 לקחה בממוצע 7.4 פחות מיריבותיה. הפערים העצומים האלה לא היו באף נבחרת עתודה קודמת.

המסקנות פשוטות. הנבחרות של השנתיים האחרונות לא נלחמות מספיק בהגנה ולא משחקות עם אג'נדה שקיימת בנבחרות ישראל האחרות של הליכה פנימה. אנחנו לא בטוחים שהנבחרות האלה היו פחות מוכשרות מאחרות שקדמו להן, אבל אלה לפחות עשו הכל על המגרש בשביל הדגל.

השורה התחתונה
הנתונים מצערים מאוד והמסקנה ברורה. יכולנו להרחיב כאן גם בכל הנוגע ליחסים של בית-הלחמי עם עוזרו או שחקניו - בואו נגיד שלא מעט אנשים, בתוך המערכת או בסביבה הקרובה אליה מאוד, ביקשו לספר לנו את מה שקרה בחדרי חדרים - אבל מעולם לא היינו אתר צהוב. בקיץ הבא צריכה העתודה לצאת לדרך חדשה עם מאמן חדש ומטרה ישנה - לחזור לדרג א' של אירופה. איגוד הכדורסל צריך להסיק את המסקנות שלו ואנחנו רק מבקשים ומייחלים להצלחת כל נבחרות ישראל בהווה ובעתיד.

כמו תמיד, איגוד הכדורסל מוזמן להגיב לכתבה זו, אנו נפרסם כל תגובה במלואה ונתייחס במלוא הרצינות. כמו כן חשוב לנו להבהיר שאין לנו דבר וחצי דבר נגד אריאל בית-הלחמי, כמובן שלא במובן האישי. ביקורת זאת נכתבת מתוך צער עמוק על המצב אליו התדרדרה הנבחרת ואחרי לבטים ארוכים ועמוקים בתוך המערכת, כאשר השיקול היחיד כנגד פרסומה הייתה פגיעה אפשרית באנשי הנבחרת, שרצו לבטח בדיוק כמונו לחזור עם הישגים טובים יותר.

כתובת לתגובות