הביקורת שלי היא לא על ארז אדלשטיין, אולי אחד המאמנים החביבים עליי בענף הזה. חלילה אם ישמע בדבריי צליל של זלזול. מדובר באחד המאמנים הטובים ביותר שנמצאים כיום בכדורסל הישראלי. תחתיו גדלו כמה מהכישרונות הגדולים שנמצאים כיום בענף, הקבוצות שלו משחקות כדורסל טוב ומעניין, ומצליחות לעשות קפיצת מדרגה. אבל יש הבדל משמעותי בין עוד קבוצה לבין הנבחרת. ולכן ארז אדלשטיין ואיגוד הכדורסל צריכים להיפרד אחד מן השני.

תקופה ארוכה אני טוען שהנבחרת צריכה מאמן במשרה מלאה. מאמן שבמהלך השנה עוקב אחרי כל השחקנים החשובים שלו, ומחפש את הבאים בתור לסגל הבכיר. מאמן שמכיר ולומד את היריבות בעל פה, ובונה את שיטת המשחק המתאימה לכך. לשם כך צריך זמן, לשם כך צריך הכנה ארוכה, והתרכזות רק במטרה אחת. אדלשטיין לא יכול לעשות את זה כל עוד הוא המאמן הראשי של המועדון הישראלי הכי תובעני, מכבי תל אביב, בוודאי לאחר השנתיים האחרונות, כמעט נטולות כל הישג בליגה ובאירופה. פחות מדאבל מקומי, והגעה אל השלבים האחרונים של היורוליג, יחשבו אצל ראשי מכבי תל אביב והקהל שלה לכישלון, ולכן, אם גם אדלשטיין רוצה לעשות את קפיצת המדרגה שלו, הוא חייב להביא את התוצאות הנדרשות. ולכן, לא יהיה לו כמעט זמן להתעסק בנבחרת, שלא לדבר על ניגוד העניינים שעלול להיווצר עקב העובדה שהוא מאמן קבוצה מקומית בה משחקים שני הרכזים הבכירים שלנו, והיו"ר שלה במשך שנים ארוכות הוא אחד האנשים החזקים באיגוד (ומבלי להזכיר את הכוח שיש לדיויד פדרמן וההשפעה שלו).

אדלשטיין מוזמן לשאול את קודמיו, קצורין, שרף ושיבק (אשר לפחות שניים מן הרשימה הנ"ל אימנו בשנים אלו בחו"ל), כמה זמן היה להם באמת להכיר את הנבחרת, כמה זמן היה להם לעשות הכנה אמיתית וראויה. הוא גם מוזמן לשאול את מאמני הנבחרות הצעירות בשנים האחרונות, כולל כאלו אשר שמשו כעוזרים שלו (ע"ע ארז ביטמן), כמה קשה לעשות הכנה למשחקי האליפות אחרי משרות תובעניות כמו אימון בהפועל ירושלים והפועל תל אביב.

ובכלל, הגיע הזמן שמאמן הנבחרת תהיה משרה מלאה, בשכר ראוי (אני מאחל ליום בו ימצאו את התקציבים בשביל שנוכל לתת לכל מאמן את השקט הכלכלי להתעסק בזה), ואולי גם בשילוב של תפקיד נוסף באיגוד, כמו שננו גינזבורג עושה בצ'כיה, במקביל לתפקידו כמאמן הנבחרת הלאומית (גינזבורג גם אחראי בצ'כיה על כלל הנבחרות הצעירות).

בוודאי תגידו, שיש לא מעט דוגמאות של מאמנים, כמו וינסט קולה הצרפתי, ננו גינזבורג עצמו, ומייק ששבסקי, שמאמנים במקביל לעבודה כמאמני נבחרות. קודם כל, מי אמר שזה לא פוגע? מי אמר שהעובדה שמאמן צריך לעשות את המעבר בזמן מאוד קצר מאימון קבוצה לאימון הנבחרת, תוך כדי הדאגה לעונה הבאה שלו, לא מזיקה. ששבסקי וקולה אולי יוצאים מן הכלל, כאשר עומדים לרשותם סגלים עמוקים ואיכותיים, כאלו שאין לנו, ובספק אם יהיו. מישהו יכול להגיד לי מה קורה בשאר הנבחרות ביבשת? מישהו יכול להגיד לי שנבחרות לא נפגעות מזה? אשמח לשמוע.

ולכן, האיגוד וארז אדלשטיין לא רק צריכים להיפרד אחד מן השני, אלא גם האיגוד צריך להיפרד מקו המחשבה שיש על תפקיד המאמן הלאומי נכון להיום, להפנות תקציבים, לדפוק על כל שולחן אפשרי בשביל להגדיל את המכסה (לא שהם לא עושים את זה כיום חלילה), ולהתחיל לבנות מצב בו, לפחות המאמן הלאומי, ויו"ר האיגוד המקצועי של הענף, הם אנשי מקצוע בכירים במשרה מלאה. רק ככה אנחנו נמשיך להתקדם.

מכולם דווקא הוא?

אני חסיד גדול של מנהלים מקצועיים לקבוצות, בתנאי שהם באמת באים לבנות משהו לטווח ארוך, ומקבלים את הסמכויות בהתאם. זה הצליח מעט מאוד פעמים בארץ, כמו עופר ברקוביץ בנס ציונה ורני כהנא בהפועל תל אביב. לא לכל מקום זה מתאים, ולא כל אחד מתאים להיות מנהל מקצועי. ואני מתפלל שאפי בירנבוים יצליח בהפועל תל אביב, ולו רק בשביל שבזכות זה הוא יישאר עוד כמה שנים בכדורסל שלנו.

השם החם כרגע להיות המנהל המקצועי השני בליגה הוא פיני גרשון בהפועל ירושלים. למרות שמדובר במאמן מעולה, איש מקצוע מעוטר ומנוסה, שאחראי לכמה מהקבוצות הטובות ביותר שנראו בארץ ובאירופה, ואחד המאמנים הגדולים שידעה אירופה (אני באמת מאמין בזה) אני מהמינוי הזה פחות מתלהב, אם יצא לפועל. עמיתי לאתר איתמר יצחקי הסביר בטור שפרסם במהלך השבוע את היתרונות במינוי הזה. אני אישית, וכבר כתבתי את זה בעבר, מסתכל על הצד האפל של הירח.

קודם כל, לפיני יש עבר של עימותים וסכסוכים עם אנשי מקצוע, בעלי קבוצות ושחקנים במקומות בהם אימן. בגליל עליון זה היה קטש, במכבי תל אביב אלו היו שרון דרוקר ורענן כץ, שלא לדבר על העימות המתוקשר בינו לבין צביקה שרף, שהתפרס על למעלה מעשור. פיני הוא פרסונה, אוטוריטה, כמו לא מעט אנשי מקצוע מהשורה הראשונה (אם ניקח את מוריניו כדוגמא). לא מעט פעמים יש פה משחקי אגו. מעט מאוד פעמים ראיתי מישהו במעמדו אומר למצלמות שאימא שלו חינכה אותו לא להתעלל במוגבלים ואומללים. בירושלים, לטענתו, נעשה לו פוטש על ידי חברי הנהלה וחלק מהשחקנים שלו. לא כל אחד זוכה ליחס שכזה, וגם לא לעימות חזיתי עם פפי תורג'מן, שרק בזכות אורי מנצור שמנע בגופו מכוכב העבר להתקרב לגרשון, זה לא נגמר בצורה עצובה מאוד.

אבל מעבר לזה, יש דברים שלא קשורים לכדורסל. כאשר אדם כזה מגיע לשיחה אל מול קצינים (ואין לי מושג למה הקצין האחראי לא הפסיק את השיחה הזאת), ומתחיל לדבר על הבדלים בין הגוונים והמעמד של שחקנים שחורים בצבעים שונים, משהו פה מאוד בעייתי. כאשר אותו אחד מספר שהוא מרגיש כאשר הוא במשחק מול ירושלים כמו יהודי במדינה מוסלמית, ועוד בעיר נפגעת טרור שכזאת, ואני מעולם לא שמעתי שהתנצל על אמירות שכאלו, זאת חציית קו אדום. אני מחסידיו הגדולים של סר אלכס פרגוסון. שמעתי הרבה הערות שלו על היריבות המושבעות של מנצ'סטר יונייטד. בחיים לא שמעתי אותו אומר משהו דומה לזה, או אמירות פוגעות של פרגוסון, פרוטסטנטי ושחקן גלאזגו ריינג'רס בעברו, על קתולים ואירים.

הפועל ירושלים עוברת תהליך של גדילה. תקציב עתק, אולם מרשים, קהל גדול שמגיע, וקוף שירד מהגב אחרי האליפות אשתקד. אבל אסור לה לשניה לשכוח את היסודות של המועדון. החיבור לקהילה, הצניעות, וכל אותם דברים שאפיינו אותה כל השנים, חייבים להיות הבסיס של המועדון. זה מתבטא לא רק בפעילות קהילתית במהלך משחקים ומחוץ לה, אלא גם באנשים שלה. ופיני גרשון הוא אנטיתזה לכל מה שקשור להפועל ירושלים. אני כאוהד, ויש לא מעט שמרגישים כמוני, מאמין שלמרות קפיצת המדרגה שהמועדון עובר, הבסיס צריך להישאר על מה שהיה בעבר, עוד בימי יורם חרוש. שחקני בית, עבודה מול הקהילה, מועדון שמתנהל אל מול האוהדים בגובה העיניים, בלי התנשאות ויהירות, בלי כוחניות ודורסנות שכל כך מזוהים עם מכבי תל אביב. ואם אפשר לקחת תארים על הדרך, מה טוב. הרגע שיותם הלפרין ביקש להזכיר לפני הנפת הצלחת את אלו שכבר לא איתנו, והתמונות של צלחת האליפות על הקברים של אמיר ואלעד הירשנזון המנוחים, לא פחות חשובים מבחינת רבים מאיתנו מההנפה עצמה. והייתי שמח לראות את הדברים אלו מחלחלים גם אל הצוות המקצועי והשחקנים. מסתובבים בשוק לא מעט מאמנים ישראלים טובים, מנוסים, ובעלי ניסיון אירופאי עשיר, כמו מולי קצורין וננו גינזבורג, שמעבר לאנשי מקצוע מעולים, הם ממש לא פיני גרשון.

2017 לאן?

בעת כתיבת שורות אלו, דרכם של שתי קבוצות בליגה, הפועל חולון ואילת, לוט בערפל. באילת דורון הרציקוביץ מאיים בעזיבה, ובחולון כבר כמה חודשים לא שולמו המשכורות. אז בין האליפות של ראשון לציון, החתימה של אדלשטיין במכבי תל אביב והכניסה לעונת המלפפונים, אולי זה הסיפור האמתי של הליגה שלנו.

לצערי הרב, עוד מלפני עשור, הקבוצות ויתרו על מאבק אמיץ ואמתי על כללי משחק יותר תחרותיים בליגה, על ההשתתפות ביורוליג, המפעל האירופאי הבכיר של הכדורסל, לטובת הכנסה גדולה יותר והסיכוי לזכות באליפות. את השריון של מכבי תל באביב ביורוליג, ולו רק בשביל התחרותיות, אפשר היה למנוע לפני המון שנים. אבל הקבוצות העדיפו ללכת על הפתרון הקל, הפיינל פור, והפכו אותו מאמצעי ראוי (מודה, תמכתי בו בתחילת הדרך), למטרה. גם כאשר חזרנו לסדרות, מהר מאוד קבוצות הליגה החזירו אותנו אל הפיינל פור. כי בשביל מה להתאמץ באמת שאפשר לקחת אליפות בשמונים דקות. כבר כתבתי לפני שבועיים, שמדובר בפיקציה. אחת לכל אליפות של הקבוצות הקטנות, התארים יחולקו על ידי הקבוצות המבוססות יותר, מכבי תל אביב והפועל ירושלים, שמשחקות בקביעות (ולעיתים בשריון) ביורוליג וביורוקאפ. הקבוצות אמנם מרוויחות היום יותר כסף, אבל לא מספיק על מנת ליצור תחרות אמתית, וכמעט כל עונה ישנה קבוצה או שתיים שנמצאות בבעיות מזומנים.

המנהלת עשתה המון דברים טובים לכדורסל שלנו, לצערי זה רק טיפה בים ממה שבאמת צריך לעשות. אמרתי כבר בעבר. הקבוצות, או לפחות חלק, ויתרו על התקדמות אמתית, על השתתפות קבועה באירופה, על חוקי משחק הוגנים יותר, לטובת הרגעיות. והנה לנו, ההוכחה, זה לא באמת מקדם אותנו. לא כשחולון ואילת בסכנה, לא כשקבוצות לא מצליחות לסגור פערים כלכליים מהגדולות.

הפתרונות, כמו תקרת שכר, הגדלת תקציב המינימום, לשחק באולמות בסדר גודל של 2000 צופים ומעלה, הם רק חלק מהפתרונות ההכרחיים בשביל לקדם את הענף. ובדיוק כמו עם חוק הצעירים, לתת פתרונות של כאילו לא עוזר בכלום. הגיע הזמן לעשות מהלכים אמיצים. לא, לא נוכל להפסיק את השריון ביורוליג ובאירופה. אבל נוכל ליצור ליגה תחרותית והוגנת יותר. אבל בשביל זה הקבוצות (ולא יו"ר המנהלת, שהודיע שהוא מעוניין להחזיר לפחות חלק מהסדרות), צריכות להחליף דיסקט ולהבין שאולי יהיו כאן יותר אלופות, אבל הכדורסל שלנו לא באמת ישתפר.

להתראות

זה הטור האחרון שלי. חמש וחצי שנים בניתי את עצמי בספסל כתחקירן, כותב טורים, עורך ליגת העל ודסק החוץ, חבר בדסק הנוער והארצית. סיקרתי כמה אליפויות אירופה, לוויתי את האליפות ההיסטורית של הפועל ירושלים, הייתי אחראי למאות כתבות, חשיפות, טורים וסיקורים שהביאו לכך שהתחלתי גם לכתוב ופרשן מעבר לאתר. בעיתונות כתובה ואלקטרונית, ברדיו, ולא מזמן גם קיבלתי זימון לראיון בגוף תקשורת גדול. אני עוזב את עולם התקשורת לטובת עבודה חדשה בתחום אחר, אבל מאמין שהכלים קבילתי בחמש וחצי שנים ישרתו אותי גם שם.

לא מעט כתבות נהדרות פרסמתי. הלוחמים שסיימו את הצבא וחזרו לעולם הכדורסל, הכדורסל האירופאי בזמן השואה, דסק הליגיונרים שהפך אותי למומחה הכי גדול בארץ לישראלים שמשחקים בחו"ל, ואולי ליחיד בזמני שהתעסק בזה. מכל הדברים שעשיתי, אני חושב שסדרת הכתבות שלי על עדי כהן סבן, והמאבק שלו לחזור לשחק במקביל לשירות הצבאי שלו, הם הדבר הכי חשוב שעשיתי. מעולם לא בדקתי האם באמת משהו ממה שכתבתי עזר או שינה שם, אבל זה משהו שאני לוקח איתי ולא מתחרט עליו, גם כשהמילים "תביעת דיבה" עמדו בשער.

אני רוצה להודות לחבורת אנשים שסבבו אותי בשנים האחרונות. תודה ללילך וייס, העורכת של האתר, על הגיבוי ועל היד החופשית באתר. גרייבסקי לשישי הוא בעיקר בזכותה. תודה לניב שמולי, לשעבר עורך הלאומית של האתר, על עצה טובה, והעזרה המקצועית. תודה לברק חקלאי שלימד אותי מה כתיבה עיתונאית היא. ומעל הכול, תודה לשלומי פרי האגדי, שהכניס אותי לאתר, עוד כשהייתי חייל שמזיז את כל הפלוגה מהטלוויזיה במועדון הלוחמים, כי יש יורוליג או משחק של הפועל. אין מספיק מילים להגיד את מה שאני חושב עליך, אז תודה מכל הלב.

תודה לאתר ספסל, לקוראים, ולחובבי הכדורסל בארץ על חמש וחצי שנים נהדרות. נתראה במגרשים.