טור נוסף מגיע אלינו מעבר לים, מליגת המכללות האמריקאית. הפעם הכותב הוא ניב שקד, שמתחיל את עונתו השניה בארה"ב. והוא ללא ספק ממליץ לשחקנים הצעירים- תצטרפו אליו.
-- ניב שקד --הטור הבא נכתב לאחר מחשבה עמוקה ואמיתית (וכמובן עם ים של עריכות...). והרצון להגיע לכמה שיותר לראש שחקנים צעירים. ההתלבטויות והלבטים שעובר כל כדורסלן צעיר לאחר גיל נוער, בין אם זה השחקן הטוב ביותר בשנתון או השחקן האחרון על הספסל בנוער מחוזית, הם רבים אך לכולם יש דבר אחד משותף- אהבת הכדורסל והרצון העז להמשיך לשחק. ואם יש סם שהוא חוקי, ממכר ואפילו מועיל זה בטוח כדורסל.
לאורך כל שנותיי בנערים ובנוער (מכבי ראש העין/מכבי פתח תקווה) יצא לי לשחק מול וליד לא מעט שחקנים שהיום הם שחקני ליגת על ולאומית. ולמרות שמעולם לא נחשבתי לכישרון יוצא דופן ולא טסתי עם שום נבחרת לשליחות בחו"ל, אהבת המשחק והרצון להמשיך לשחק כדורסל ברמה גבוהה היוותה בשבילי מטרה שלא הייתי מוכן לוותר עליה בסיום גיל הנוער. בזמן הצבא לאחר שנלחמתי לקבל תנאי שירות שיאפשרו לי להמשיך לשחק, רצתה יד הגורל והמסע שלי למטרה- לשחק לארה"ב, קרה בסוף בגיל מעט מאוחר (23) אומנם (אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם) וכלל בדרך לא מעט קבוצות אכזבות מקצועיות, ופציעות לא קלות.
כל הקבוצות כולן:
( מכבי ראש העין ,מכבי בית דגן, מכבי פתח תקווה , אליצור כוכב יאיר, הפועל גבעתיים, בית"ר תל אביב, הפועל חוף השרון, הפועל קלנסואה)
בזמן הצבא מתוסכל מהתנהלות השכונתית, חוסר האמון המקצועי וגם מחוסר הבשלות הפיזי והמנטלי (תסמונת נפוצה להמון שחקנים בשנתיים-שלוש הראשונות בבוגרים) החלטתי שאני רוצה משהו אחר. הרגשתי שבארץ יש גבול מסוים שאליו אני אוכל להגיע מבחינת היכולת והרמה שבה אוכל לשחק (ולפעמים גם צריך להכיר במציאות שאתה פשוט לא מה שאתה חושב שאתה). הרגשתי שרק בארה"ב אני יכול למצות את רמת הכישרון שיש לי ככלי להשגת דברים חשובים לא פחות: השכלה אקדמאית וחוויה שלא הרבה אנשים זוכים לעבור וכמובן להמשיך ליהנות מכדורסל ברמה גבוהה.
בלי יותר מדי תמיכה/ אמונה מצד החברים/ משפחה ידעתי שאני נעול על המטרה ושום דבר לא יוכל לעצור אותי. לשמחתי במהלך השנים יצא לי להכיר וללמוד משחקנים ומאמנים שמכל אחד מהם לקחתי משהו שעיצב אותי גם כשחקן וגם כבן אדם. הרשימה ארוכה מאוד ולאנשים הללו תמיד תהיה אצלי פינה חמה בלב. אבל משפט שאמר לי שחקן שהיווה בשבילי מנטור במהלך השנתיים הראשונות בבוגרים (דדי ביטון) זה משפט שהולך איתי עד היום הזה – "לוותר עצמך זאת תמיד אופציה שמונחת על השולחן אבל זאת בחירה. ואתה היחידי שמחליט אם לוותר או לא ".
בתור שחקן צעיר נחשפתי לצערי למציאות העגומה בליגות הנמוכות (לאומית, ארצית) ולמרות שכמה שלא ינסו לצייר את אותן ליגות של כדורסל ישראלי אמיתי כחול לבן, זו מערכת שדורכת במקום ומשנה לשנה אפילו דועכת. קומבינת חוק הצעירים (שממשיך להשתנות בכל עונת משחקים בעיקר בגלל שהוא לא מניב תוצאות) שנועד "לקדם צעירים" רק הפך את הליגה הלאומית והארצית שאמורות להיות ליגות הכנה אמתית לליגה הראשונה לליגות פחות טובות ובעיקר פחות תחרותיות. הכפייה לשתף שחקנים צעירים שלא בשלים לשחק בליגות הללו גרמה להחתמה של "לצאת מידי חובה" ע"י הקבוצות ולא עזרה כמעט בכלל. מעטים הצעירים שקיבלו דקות במסגרת החוק הזה (ורובם ככאלו שהיו משחקים בכל מקרה זה כי הם פשוט מוכנים ובשלים). בנוסף החוק כפה על הרבה שחקנים שנמצאים שאינם צעירים אבל טובים מספיק לרדת לשחק בליגה נמוכה יותר ואת האמת? אי אפשר להאשים אותם: כסף גבוה יותר ,פחות השקעה, ויותר דקות נשמע כמו אחלה עסקה. (ולאור הקומבינה החדשה - ישנה בחוק הסגלים של הליגה הארצית השנה נראים הרבה יותר מבטיחים מכל סגל בליגה לאומית וזאת עובדה מאוד מצערת). ההגדרה של מי נחשב צעיר ומי לא גרמה להרבה שחקנים אחרי שנה טובה בתור "צעירים" לרדת ברמה המקצועית מכיוון שהם לא נחשבו צעירים יותר ... קצת מוזר לא?.
שחקנים צעירים רבים עושים בחירת החלטות לקויה בתחילת המסע שלהם בבוגרים מתוך הלחץ לשחק ב"רמה" של בני גילם ולנסות לקבל תנאים קלים בצבא אך בעיקר בגלל בשל חוסר בגרות וחוסר מנגון הגנה משלל גורמים, שמספר להם כמה הם "מוכנים ובשלים" דבר שלא באמת נכון לאותו רגע. הטעויות האלה ברוב המקרים זה משהו שכנראה יסגור להם סופית או יתקע את התקדמות ב"קריירה". דבר חשוב שלמדתי על בשרי במיוחד בשנים הראשונות בבוגרים הוא- שאין תחליף לדקות משחק וזאת חובה על מנת לצבור ניסיון וביטחון. לא משנה כמה כסף תוציא על אימוני אתלטיקה ומאמנים אישים ותזונה ו"תתאמן" מול השחקנים הכי טובים שיש. שחקן צעיר חייב לטעות, ולהיכשל ואז להבין למה הוא טועה כי רק ככה אפשר להיבנות על מנת להצליח. לצערי הרב ההגדרה של "אימון" לשחקן צעיר בארץ היא ברוב המקרים- זה לעשות חימום של 25 דקות כאשר בשאר האימון אתה על תקן צופה מהצד דבר שמוביל אותך בעיקר לשום מקום. גם בלא מעט מקרים אתה תשמע את המאמן אומר שזו: שנת בנייה / שנת למידה / שנת התחשלות. אבל במילים אחרות? זאת שנת בזבוז זמן כי הוא לא פשוט לא סומך עלייך ודי תקוע אתך. תוסיפו ברוב המקרים את התנאים הירודים, חוסר ההשקעה המקצועית והמנטלית שהיא מצרך כל כך חשוב בגיל צעיר, חוסר יציבות בצוות מקצועי עם מאמנים שמתחלפים כמו גרביים, וקבוצות שעולות ויורדות ליגה בגלל תקציבים ולא על המגרש. ומעל הכל: שכר נמוך ובזוי עד למצב שמעטים השחקנים מתחת לגיל 24 שמצליחים לגרד משכורת מינימום.(ורובם הגדול מרוויח אפילו מתחת ל1000 שקל בחודש) – האם זוהי רמת התשואה ששווה לכמות ההשקעה ואורך החיים של שחקן כדורסל מקצועי?
יקומו אלו שיגידו אבל תראה כמה שחקנים יצאו מהליגות הללו- הזליקובי'צים, השמחונים, הגיל אמיתיים. אבל בואו נהיה כנים. מי שמוכן? פשוט מוכן. לכל אחד נקודת ההתחלה שונה מבחינת רמת הכישרון, הפיזיות והאתלטיות, והרמה של אותם שחקנים פשוט גבוהה מדי כדי להישאר בליגות הללו יותר מדי וזה רק עניין של זמן עד שהם יעשו את הקפיצה לרמה הבאה כי הם פשוט שם או כמעט שם. ולעומת זאת ישנם עשרות אם לא מאות שחקנים מוכשרים שצריכים יותר זמן כדי להתבשל בתנור.
ברמה המקצועית ההשקעה היא עצומה
להחלטה ללכת ולעבור לארצות הברית היו יתרונות רבים: בראש ובראשונה זה להגיע למקום חדש מאפס –"בתול". מקום שלא שופט אותך או מקטלג אותך כצעיר או על הישגי עבר. בנוסף הלימודים האקדמאים ברמה הכי גבוה שיש וכמובן המקום המושלם שייתן לך להתפתח בתור שחקן כדורסל ומעל הכל בתור בן אדם.
את השנה הקודמת התחלתי וסיימתי בווישנגטון לפני שעברתי לאוניברסיטה החדשה שלי בניו יורק כדי לחוות עיר גדולה באמת ובעיקר לצורך התמקדות מעמיקה יותר בלימודי מנהל העסקים ובנוסף להתמודד באחד הקונפרנסים היותר קשוחים בארה"ב. בוושינגטון הייתה לי הזכות להתאמן ולשחק תחת קואצ' רוב נוג'נט – איש מארינס לשעבר שבשבילו ערכי אדם, השקעה בלימודים ועבודה קשה חשובים יותר מכל דבר אחר. בשיחת ההיכרות הראשונה איתו הובטח לי דבר אחד בלבד- שככול שאעבוד קשה יותר בכל האספקטים, גם אלו שלא קשורים לכדורסל. ככה אגדל להיות לא רק שחקן אלא בעיקר בן אדם טוב יותר ולמעשים שלי ולדרך שאבחר יש תמיד תוצאה! ואני היחידי "שיאכל את הדייסה שבישלתי" בין אם היא טעימה או לא.
ברמה המקצועית ההשקעה היא עצומה: לקום כל יום ב5 וחצי בבוקר להרים משקולות או לרוץ ביער גם בימים שהשלג מגיע עד לברכיים ומינוס 3 מעלות בחוץ, להגיע לאימון יכולת אישית בצהריים אחרי יום שלם של לימודים שהגוף מותש ורק רוצה לישון, ולסיים את היום ב3-4 שעות של אימון כדורסל עם הקבוצה שבחלק מהימים אתה תמצא את עצמך רץ את השעות הללו מבייס-ליין לבייס-ליין עד שאתה מתפלל שתקיא בפח רק כדי לקבל כמה שניות של מנוחה כי בטעות אחד השחקנים חשב שאפשר לענות למאמן. ואחרי כל זה. עוד נשאר לך להכין את העבודה או שיעורי הבית לבוקר שלמחרת.
אנשים נוטים לזלזל בכדורסל המכללות בארה"ב ומשפטים כמו: "אם אני לא משחק באוניברסיטה מפורסמת שווה להישאר בארץ", "לא מגיעים משם לשום מקום" הם דבר ששמעתי לא מעט פעמים.
אבל כרמת ההשקעה ככה רמת התגמול שאתה מקבל מבית הספר... תראו לי כמה מקומות יש בארץ שבהם אתה משחק מול +1000 צופים לפחות פעמיים בשבוע. 3-4 עוזרי מאמן שמוכנים לעבוד אתך בכל זמן בכל שעה ומכירים אותך לפי השם שלך ולא בתור "ילד". חדר הלבשה ענק עם לוקר אישי ותוספי תזונה כאשר בארץ אולי תמצא כמה כסאות גן ואולי במקרה הטוב גם קולב. כביסה שמחכה לך לפני כל אימון ומשחק בלוקר בלי ריח של הזיעה של יום קודם. מרכז פיזיותרפיה ברמה הכי גבוה שיש, חדר כושר עצום שמותאם במיוחד לאתלטים. אולם שפתוח מתי שתרצה מבלי שהמנהל האולם יכבה לך את האור שניה אחרי שהאימון נגמר, מכונה להחזרת כדורים, ווידאו שבועי לתיקון טעויות והכי חשוב, י-צ-י-ב-ו-ת מקצועית בכך שהמאמן שלא צריך לחשוש לתפקיד שלו גם אם הפסיד 10 משחקים ברצף.
כשאתה מניח את שני הדברים על כף המאזניים אין יותר מדי שאלה לאן הכף הזאת מוטת ואיפה גרף ההתקדמות שלך כשחקן יהיה גבוה יותר. אני יותר ממליץ לכל שחקן צעיר שסיים גיל נוער/ צבא ומתלבט לאן ללכת לנסות ולהגיע לארה"ב. האפשרויות הבלתי מוגבלות להתפתח וההבטחה שלא קיים מקום שתוכל להגשים את עצמך בו מקצועית ואישית, עושה את העניין עסקת חבילה הרבה יותר משתלמת, במיוחד לאלו שצריכים את השנים הללו להתקדם. הכדורסל בארץ לא בורח לשום מקום ובטח שלא הולך קדימה אבל הדלת להגשים את החוויה העצומה הזאת לא נשארת פתוחה לנצח. ובמקרה הכי גרוע? תמיד אפשר לחזור להרוויח פחות ממינימום...
עד לפעם הבאה... ד"ש ממנהטן
Go Lightning!
ניב
Niv.shaked23@gmail.com
חדר הלבשה ענק עם לוקר אישי במקום כיסאות גן