שלום לכולם, בקיץ האחרון זכיתי להשתתף באוניברסיאדה- אליפות העולם בכדורסל עד גיל 25 יחד עם נבחרת שוויץ. העובדה כי פרוייקט הנבחרת האולימפית בוטל אצלנו, יחד עם עדויות של שחקנים שהיו חלק מהנבחרת האולימפית האחרונה לפני מספר שנים, הפכה את ההחלטה להיות חלק מהנבחרת השוויצרית לקלה.

חווית ההשתתפות בטורניר מסוג זה כוללת בנוסף להיבט הספורטיבי גם הכרויות עם אנשים מכל רחבי העולם והכרת תרבויות מגוונות, ובפרט זו של המזרח ושל דרום קוריאה, המדינה שבה נערכו המשחקים השנה. לאחר המשחקים קיבלתי הצעה לשחק בליגה השוויצרית הראשונה בלוגנו טייגרס, קבוצה עם עבר מפואר מבחינת תארים בשוויץ ועם עבר ביורוקאפ עד לא מזמן. הליגה כוללת 3 זרים בכל קבוצה, אך רב הקבוצות כוללות נוסף להם הרבה מתאזרחים שוויצרים אמריקאים, סרבים וקרואטים, כך שכל משחק, אפילו מול הקבוצות הבינוניות יותר, די אגרסיבי. בנוסף לרמת האינטנסיביות יש שבועות רבים בהם משחקים פעמיים בשבוע, הכל כדי להספיק שלושה סיבובים לפני סדרות הפלייאוף (עם סדרת גמר של הטוב משבעה משחקים).

מבחינה אישית, לאחר מספר שנים במסגרות הכדורסל בארץ, שמחתי על ההזדמנות ללכת ולגלות כדורסל מזווית שונה, ולבטח נרגש מהחוויה לחיות חיים עצמאיים בחו"ל. העיר לוגנו שוכנת בצד האיטלקי של שוויץ, כלומר מדברים איטלקית וכל החוויה התרבותית הרבה יותר מזכירה את איטליה מאשר את הצד הגרמני הקר יותר של שוויץ. אם כן, מהבחינה הזו הייתי די רגוע וצלחתי בקלות יחסית את השוק ההתחלתי בנושא הזה. אין חיי לילה יוצאים מן הכלל בעיר כך שבגדול אפשר להתרכז אך ורק בכדורסל בכל השבוע, די מה שחיפשתי כתחנה ראשונה בחו"ל. אבל זה היה החלק הפשוט.

הכדורסל, כשחקן זר בחו"ל, הוא חייך- פשוטו כמשמעו. את החברים, המשפחה, ואת הרביצה מול הטלוויזיה בשעת ערב מאוחרת מחליפים חדר הכושר, אימון הזריקות והצפייה בניתוחי הוידאו של המשחק האחרון ושל הקבוצות היריבות. בהמשך הקיץ נודע לי על החלפת המאמן הבלגי שחתם בתחילת העונה (עוד לפני תחילתה מסיבות אישיות) ועל הגעתו של ז'אן-מארק ז'ומן, בלגי אחר אך עם שורשים קרואטים. כשחקן שגדל בארץ בכמה מסגרות שונות, תמיד שמעתי על תכניות העבודה הסרבו-קרואטיות ועל מוסר העבודה והמנטליות השונים מאלו הנהוגים אצלנו. ואכן בתחילת העונה התוודיתי לפער בין שתי הגישות- לאחר עייפות כללית של שתי טיסות יחד עם התרגשות התחלתית וחוסר וודאות אופיינים לתחילת העונה, ציפתה לי ולזר האמריקאי, שהגיע בקונקשן יחד איתי ללוגנו, קבלת פנים קרירה: לחיצת יד יבשה של המאמן ומבט תקיף שמבשר לנו שהוא מתחשב בנו ויוותר לנו על האימון הערב, הפעם. למחרת בבוקר הוא ייחכה לנו בשעה שמונה ורבע כדי להראות לנו את הדרך לאולם כדי להתחיל לעבוד.

לעבוד במקרה הזה מקבל את מלוא משמועות המילה- שני אימונים מלאים כל יום, מלבד יום ראשון. אימונים מלאים בקרואטית פירושם שעתיים בבוקר ושעתיים וחצי אחר הצהריים יחד עם צעקות וקללות. כל זאת כאשר הזר הקרואטי רומז לנו שאם היינו מבינים את השפה, לא היינו מסכימים לעולם לקבל יחס מסוג זה. כמובן שהחימום נעשה באופן עצמאי לפני שהאימון מתחיל מפני שכשהוא מתחיל אז מגיעים מהר מאוד לדופק של משחק. כשלא היינו חמים, המאמן בשמחה עזר לנו להתחמם, אבל הבנו מהר מאוד שעדיף יהיה לנו לוותר על ההצעה הנדיבה הזו.

לאחר עשרה ימים שבהם ליותר מחצי קבוצה כאבו הברכיים, אזרנו אומץ לבקש מהמאמן להמיר אימון בוקר אחד או שניים לעבודה בחדר הכושר. התשובה הייתה, להפתעתנו, חיובית- טוב לא בדיוק. במילים אחרות, הוא ישמח אם נשתמש בחדר הכושר בין האימונים, אך הוא לא מבטל אימונים, לדבריו. אם תוסיפו לכך טיפולים בין האימונים, אשר חובה לעשותם בהנחה שרוצים לתפקד על המגרש, מקבלים בקלות בין 8-10 שעות עבודה סיזיפית על הגוף בכל יום. כעבור שלושה שבועות מתחתי שריר, ולכן לא יכולתי להתאמן, אבל כמובן שהייתי נוכח בכל האימונים, כך שהשגרה לא השתנה מבחינתי.

לאחר התחלה בינונית בליגה שבה ניסיתי למצוא את הקצב שלי חזרה אחרי הפציעה וחזרה לתוך השיטה הקרואטית, החודש האחרון היה חיובי יותר עבורי והדקות משחק שלי והתפוקה שלי עלו יחד עם מצב הרוח. נבחרתי פעמיים לMVP של המשחק בחודש נובמבר, חודש שנתן לי זריקת מרץ עבור התקופה האינטנסיבית הקרבה.

שואלים אותי הרבה על החוויה של כדורסלן בחו"ל. אפשר לסכם זאת בכמה מילים: זה מבגר, ומהר מאוד. בבת אחת כל הקלישאות שמלמדים אותך ככדורסלן צעיר, אשר לקוחות לרוב מעולם התעשייה, של מוצרים מוגמרים ושל השקעות ובנייה לטווח ארוך הופכות למציאות. את ה"חוויה" של לשחק בחו"ל מחליפה אפוא מהר מאוד משמעת עצמאית שחיונית על- מנת לתפקד בשגרה שבה אתה נמדד כל יום, כל הזמן.

לסיכום, הייתי ממליץ למי שנקלעת אליו ההזדמנות לשחק בחו"ל לממשה וללכת ולהתנסות. כל זאת תוך כדי הפנמה כי אף אחד לא ממתין לו וכי ההתמודדות היא יומיומית, על המגרש וגם מחוץ לו. למרות זאת בהסתכלות לאחור, מבלי שאני יודע איך העונה תיגמר, זה היה שווה כל רגע, כולל הקשים מביניהם.