זה מאוד טרנדי בשנים האחרונות לדבר על יכולת מנטלית. פעם דיברו על טכניקה, אח"כ טקטיקה, המשיכו ליכולת גופנית, היום זה יכולת מנטלית. אבל מה לעשות שיכולת מנטלית חשובה לא פחות ואף יותר מכישרון ומשאר היכולות? נכון, קשה יותר לעבוד על זה, לא תמיד רואים תוצאות במיידי, ולא תמיד זה מצליח. אבל מספיק לקרוא את מה שג'ורדן אמר על ניצחונות והפסדים בקריירה שלו בכדי להבין את החשיבות. כי אחרי הכישרון האינסופי, הטכניקה הנהדרת, חוכמת המשחק והיכולת הגופנית- ברור לכולם שדווקא היכולת המנטלית הפכה אותו לגדול מכולם.

בשנה שעברה הייתי בגמר המזרח בין שיקאגו למיאמי, שניצחה בסדרה ונראתה חזקה מנטלית הודות לרבע רביעי שהיה קבוע בשליטתם, יכולת אישית בהתקפה והגנה אדירה. בסיום הסדרה התראיין סקוטי פיפן, יד ימינו של ג'ורדן לאורך השנים, ואמר שלברון יכול להיות שחקן יותר טוב מג'ורדן. הראיון התקיים לאחר שלברון הציג יכולת מזהירה ושליטה מוחלטת בשני צידי המגרש (ממוצעים של 26 נק', 8 ריב', 6.5 אסי', 9 זר' עונשין ב-85%, 19 זר' מהשדה), כולל מהלכי קלאץ' בשני צידי המגרש (שלשות, חדירות, חסימה של דרק רוז).

מס' ימים לאחר מכן החלה סדרת גמר ה-NBA, וכל מי שראה התקשה להאמין- לברון הפך משחקן שמכריע משחקים למספר שתיים. לסקוטי פיפן. הוא ויתר על זריקות ברגעים המכריעים, התקפל כשהמשחק היה צמוד, הזיז את הכדור מצד לצד כמו שוטר תנועה וראה איך ווייד משתלט שוב על הקבוצה (שתמיד הייתה שלו). רק שאז הסתבר שווייד לבד זה כבר לא ממש מספיק.

היסודות הם אהבת המשחק

בעקבות ההופעה החלשה בסדרת הגמר (ממוצעים של 18 נק', 7 ריב', 7 אסי', 3.5 זר' עונשין ב-60%, רק 15 זר' מהשדה), חזרה הביקורת ואיתה גם השמחה לאיד. הוא אנוכי, לא מסוגל להוביל קבוצה לתואר, רחוק מלהיות באותה נשימה עם הגדולים באמת. לברון מצידו אמר שימשיך לעבוד קשה גם בקיץ כדי לשפר את המשחק שלו. עוד אלף זריקות ביום, עוד מכון כושר, ועוד צפייה בוידאו של עוד הפסד בגמר ה-NBA. אז זה נראה לי, כמו לרבים, שהדבר העיקרי אותו צריך לברון לשפר זה היכולת המנטלית.

כמו רבים גם אני חובב השוואות, לכן אי אפשר להימנע מהשוואה סטטיסטית של הביצועים שלו השנה בגמרים: גמר המזרח- 33.5 נק', 11 ריב', 4 אסי', 11.5 זר' עונשין ב-65%, 23.5 זר' מהשדה. גמר ה-NBA: 28.5 נק', 10 ריב', 7.5 אסי', 9 זר' עונשין ב-83%, 21 זר' מהשדה. אז מה קרה בתוך שנה? כיצד השחקן שברח מהכדור בשנה שעברה חזר להיות הקילר שהפעם גם מביא אליפות? האם לברון הוסיף עוד משהו במשחק שלו? התשובה היא כן. יכולת מנטלית לאורך כל הדרך. איך משפרים יכולת מנטלית? זו שאלה שצריך להפנות למומחים שבתחום. מה שבטוח, צריך לעבוד על זה כל שנה, כל חודש, כל שבוע וכל יום. צריך לחיות עם המחשבה שלא תמיד זה יצליח, שיהיו עליות וירידות, שזה אימון שונה אבל כמו כל אימון- חייבים להתמיד בזה.

לברון דיבר בסיום המשחק על הדבר העיקרי שכאב לו בביקורת בסוף העונה שעברה- שהוא אנוכי. הוא אמר שבשנה שעברה הוא שיחק מתוך שנאה למבקרים ורצון להוכיח לכולם שהם טועים. השנה הוא חזר ליסודות והיסודות הם אהבת המשחק. אין צורך להוכיח לאחרים, תמיד יהיו ביקורות. הוא ימשיך להתרכז בדבר היחיד שבשליטתו- להיות הכי טוב שהוא יכול למען הקבוצה והאוהדים. מישהו אמר שינוי מנטלי?

ואפרופו שינוי מנטלי, בתוך כל ההמולה של האליפות הראשונה של לברון, עושה רושם שנשכח מהתודעה גיבור נוסף. דווין ווייד הפך ככל שהעונה והפלייאוף התקדמו למספר שתיים. לסקוטי פיפן. זז הצידה בכבוד, נותן למישהו אחר להוביל, נמצא שם ברגעים שצריכים אותו, ומהווה כוח שאולי לא כ"כ דומיננטי כמו בשנים הקודמות אבל ברור שבלעדיו אי אפשר לנצח. זהו אחד השינויים המדהימים ביותר שקרו- ווייד, שחקן מיאמי מאז שנבחר ב-2003, זכה עם הקבוצה באליפות ב-2006 (ו-MVP של סדרת הגמר). מאז שהגיע היה לסופרסטאר הבלתי מעורער של הקבוצה. זה בא לידי ביטוי בהצגת השחקנים בה הוא תמיד מוצג אחרון. דרך אגב, לברון מוצג ראשון.

המרכיב הסודי: יכולת מנטלית

אני לא זוכר סיטואציה שבה הכוכב המקומי, עדיין בשיא יכולתו, מפנה את מקומו למישהו שבא מבחוץ. אתם מדמיינים את בראיינט זז הצידה לטובת דוראנט? מעניין איך יימשך השילוב בין השניים בשנים הבאות, אבל נראה שלא רק לברון עבר שינוי מנטלי בפלייאוף הזה אלא גם ווייד. בכל מקרה, לא נראה שיפריע ללברון להיות מוצג ראשון גם בשנה הבאה, העיקר שיזכה בעוד אליפות. ווייד? כשיחזור בריא בעונה הבאה (רוב הפלייאוף שיחק פצוע) נוכל לראות את מידת הבגרות שלו ושל לברון ואת היכולת המנטלית שלהם, והאם זה יספיק לאליפות נוספת.

לכל אלופה בעשרים השנים האחרונות היו לפחות שני כוכבים- מימי ג'ורדן ופיפן, דאנקן ורובינסון/ג'ינובילי/פארקר, שאקיל וקובי, בילאפס והמילטון, ווייד ושאקיל, גארנט ופירס/אלן, קובי וגאסול. למעשה, מאז אולאג'ואן ב-94 לא הייתה אלופה עם כוכב אחד מובהק וקבוצה מסביבו, עד האליפות של דאלאס בשנה שעברה. החיבור של לברון עם ווייד, יחד עם בוש, באטייה (איזו העברה נהדרת בדצמבר) וצ'אלמרס נראה היום כפוטנציאל לרצף אליפויות. סופרסטאר, סטאר, חצי סטאר, שחקני הגנה שנלחמים על כל כדור וקלעי שלשות מצוינים היו המתכון של שיקאגו, יוסטון, הלייקרס, דטרויט ובוסטון. אבל כמו שכבר למדנו, כדי לעשות את זה שנה אחרי שנה, צריך לחבר למתכון הזה מרכיב אחד סודי- יכולת מנטלית.

ואפשר גם לנתח את הנפילה המנטלית של אוקלהומה בגמר, לדבר על ההיעלמות של הארדן והאמביוולנטיות שרבים מרגישים כלפי ווסטברוק, או מה אוקלהומה צריכים לעשות כדי לזכות באליפות בעונה הבאה, אבל הפעם אתרכז רק באלופה. למען הסר ספק, לא היה, אין ולא יהיה מישהו כמו ג'ורדן. אבל חובה לציין שלברון הוא באמת שחקן שהרבה זמן לא נראה, אחד שיכול לעשות הכל ואם הוא רוצה אין מי שיכול לעצור אותו. ספק אם יהיה בעתיד מישהו שיוכל לעצור אותו באחד על אחד וספק אם היה מישהו כזה בעבר. בעצם יש מישהו שאני חושב שיכול היה להתמודד מולו הגנתית ואולי אפילו לעצור אותו, וזה יכול היה להיות מצ' אפ מדהים לצפייה. קוראים לו סקוטי פיפן.