מה יהיה עם באר יעקב? אחרי שכבר הורדה ליגה בקיץ על ידי הבקרה, הצליחה להתחבר ולפתוח את העונה, שוב בעיות כספיות, שוב שיחרורי שחקנים וכרגע מהמקום האחרון בליגה, המצב לא נראה טוב. קורל שמש היא לא רק כתבת ספסל, אלא גם אוהדת אמיתית של הקבוצה, שרואה לנגד עיניה איך הכל מתפרק.
-- קורל שמש --
-- הכתוב הינו טור דעה --
נתחיל מההתחלה. לפני כמעט 6 שנים, בתור ילדה בת 12 שרק חגגה בת מצווה, שמעתי שיש כדורסל בבאר יעקב, הגעתי למשחק בית הראשון והתאהבתי. אהבה ממבט ראשון, בקבוצה שלי. אחי שקטן ממני בשנתיים, חבר שלו ואני ליווינו את הקבוצה לכל משחק והתמכרנו.
נמשיך לקטע המעניין. עונת 2011/2012- העונה החלומית שלנו. כבר מסדרת הפלייאוף הרגשנו את האדרנלין, האולם היה מלא (גם במשחק "לא חשוב" כביכול כמו יבנה), הגענו לגמר מול הפועל ת"א. מי היה מאמין? אפילו ניצחנו את הפועל פעם אחת בניצוחו של עידן פלדה. הפסדנו להפועל, הפסדנו את האליפות והעליה לליגת העל. לא הרמנו ידיים! הבקעה התפרקה. ניתנה לנו האפשרות לעלות, אבל הבאר החליטו שלא. השמועות מספרות שכבר מאז המצב הכלכלי של הקבוצה החל להיות בכי רע. עידן פלדה אמר לי פעם, אף פעם לא להפסיק לאהוב את הקבוצה שלי. לא משנה מה, בטוב, ברע, גם אם יש שחקנים שאני לא יאהב, שחקנים מתחלפים, לשחקנים זאת רק תחנה בקריירה. בשבילי זה הבית!
2012/2013 – אולי זאת האופוריה מהעונה שעברה, אולי זה חילופי השחקנים, אולי זה בגלל שיועד ונייט שהיו שחקני מפתח שלנו עזבו, מיליון סיבות לתוצאה אחת- פלייאוף תחתון. לא היה קשה כל כך, הבטחנו את ההישארות כבר מהמשחק הראשון. שרדנו. כאן כבר ידענו – הבאר מתחילה לשקוע. אין כסף.
העונה. 2013/2014. שחקנים שהיו הסמל בשבילנו, עזבו, לא היה כסף. הם לא יכלו להרשות לעצמם להישאר כשאין כסף, בכל זאת הם צריכים לפרנס אותם ואת המשפחה שלהם. לאחר בעיות רבות והתערבות של ראש המועצה על מנת שתפתח העונה, נפתחה העונה בגסיסה אבל נפתחה. ולאט לאט החלו לנשור שחקנים. איגור סימין ורז אלבז, שחקנים שהיו משמעותיים לבאר – לא קיבלו שכר, ועברו ליבנה. שחקנים נוספים שעזבו היו רג'ינלד דלק, ריי וייליס, בן פוקס, ג'ורדן לואיס ועכשיו גם ג'סטין בייקר. כמו שאתם בטח יודעים המצב של הקבוצה על הפנים. 11 הפסדים רצופים כשהמאזן הוא 16-4, והתוצאה היא מקום אחרון. קשה. מייאש. מייגע. ההפסדים מתחילים לכאוב כבר אישית.
הקבוצה היא מרכז העיסוק שלי. הכל שולי אצלי בחיים, הכדורסל לפני הכל. לא הכי חכם אבל זאת האהבה שלי. יום שלישי זה יום שמוקדש רק לכדורסל בעוד בשאר השבוע הכל משתלב עם הכדורסל. בתור אחת שלומדת מנהע"ס, ההפסדים האלו לא תמוהים בעיניי. קבוצה שאין לה אפילו פיזיותרפיסט, שלא נדבר על זה שהקבוצה מורכבת ברובה מצעירים שלא מקבלים שכר, קבוצה לא יכולה לפעול ללא עידודים חומריים, ללא תנאים בסיסיים, ללא תמורה כספית! כולם כבר מודעים למצב, שלא נראה שישתפר, הקבוצה (לפחות לדעתי-אני רוצה להאמין שלא!) על סף פירוק. השחקנים חסרי מוטיבציה, הצוות מיואש. אך עדיין לא מרים ידיים. המאמן- ירון אביב מנסה להבריא את הקבוצה - משימה שנראית בלתי אפשרית.
קשה לי לחשוב על מצב של פירוק, רציתי לכתוב חוויות אישיות שלי אבל אני לא מוכנה להספיד את הקבוצה שלי-מה שכן אני אומר זה שהקבוצה הייתה בכל דבר בחיים שלי. בטוב, ברע, בפדיחות הכי גדולות, וגם בחרדות הכי גדולות שלי. אני מאוד מקווה שמי שצריך להתעורר, יתעורר. שהקבוצה תתחיל לקבל את התמיכה הכספית שהיא זקוקה לה. הקבוצה היא מקור הגאווה שלי מאז ומתמיד, גם כשקשה לעולם לא ננטוש אותה. נקווה שבע"ה הקבוצה תתאושש. אבחר ציטוט שממש מתאים לי לקבוצה: זה הבית שלי המקום בו גדלתי, הגעתי קטן ומיד התאהבתי.
סימין ובית יוסף בגמר הפליאוף נגד הפועל ת"א, בתקופה היפה של באר יעקב.
כתבות אחרונות באתר