---מאת משה נדרי---

רבות נכתב על הפערים בין ילדים למבוגרים. מספיק יהיה לפתוח כל כרך עיוני-חינוכי העוסק בהתפתחות פיסיולוגית, פסיכו-מנטאלית על מנת להבין שמשהו מתרחש כאשר מפסיקות לצמוח שיערות על הרגליים.

לאקדמיה לכדורסל בוינגייט השלכות רבות.
מדובר ברעיון כלל לא רע שהיישום שלו יכול להיות טוב יותר:

1. היות והמשחק הוא קודם כל פיסיולוגי, לקיחת ילדים בגיל צעיר מידי וללא חיזוי אמיתי של פוטנציאל פיסיולוגי מסתיימת בהרבה מקרים באכזבה.
2. מחקרים רבים הראו השפעות התפתחותיות שליליות רבות כאשר מוציאים, בגיל מוקדם מידי, את הילד מהסביבה הטבעית שלו.
3. כאשר לוקחים 14 ילדים מובילים לקבוצה אחת הופכים, באופן אוטומטי ומוקדם מידי, 10 מתוכם לשחקנים אפורים ומינוריים ו- 4 לשחקנים מובילים בשלב שעדיין מוקדם לקבוע.
- ההחלטה לשים אותם בליגות הנתונות (בעיקר את אקדמיה י'א בבוגרים ארצית) הינה מזיקה לדימוי העצמי- מדובר בשחקנים מובילים של מחזור ארצי ואיך יובילו, אם רגילים להיות מובסים בכל משחק?!
4. כמה מהאימונים באמת מוקדשים לטכניקה ויסודות לעומת טקטיקה והגנה קבוצתית? הרי שמאמן בקבוצות חלשות ישקיע בעיקר ביכולות קבוצתיות על מנת למזער נזקים בטווח הקצר...

לצד כל אילו, לאקדמיה כרעיון ישנם יתרונות לא מבוטלים:
1. חשיפה ופיתוח ילדים מוכשרים מפריפריות.
2. עבודה עם אנשי מקצוע מובילים בתחום.
3. מעקב אחר הילד בכל שעות היממה.

אך כעת, כאשר לא מעט שחקנים מוכשרים בחרו להישאר באגודותיהם, נראה כי השקעת מחצית מהסכום שהושקע באקדמיה, על שילוב של שחקני קבוצות נוער עם עבודה אישית של יכולת גופנית וטכניקה במסגרת בתי הספר- דבר שנעשה כבר היום במ'ס ערים- היתה יכולה לשאת פירות טובים יותר ברמת החוויה ומימוש פוטנציאל השחקנים.

החלופה המוצעת: אקדמיה לגילאי 18-21

טור זה מציג רעיון כללי ודרכי מחשבה לפתחו.
בשלב זה, הטור אינו מציע פתרונות ודרכי פעולה ספציפיים ליישום הרעיון.

שיתוף פעולה בין משרד הספורט לצה"ל (ואולי גם למוסדות להשכלה גבוהה), יהיה בוודאי קשה ליישום, קל וחומר שמשלבים חינוך ואקדמיה.
אך לאחר שנתגבר על אינטרסים ומכשולים אובייקטיביים, נכניס 14-24 כדורסלנים מובילים למסגרת שתאפשר להם לחצות בשלום את המעבר הכי בעייתי בכדורסל- מעבר מנוער לבוגרים.

במיוחד היום, בעידן ההתבגרות המאוחרת, אין להשוות בין גיל 18 ל- 26 משום בחינה ולכן, כניסתם של ילדים מוכשרים בני 18 לאקדמיה המאפשרת להם מסגרת חמה ותכנית מקצועית טובה היא הדרך האמיתית להצלחה.
כמובן בשיתוף פעולה צבאי כלשהו ומי יודע, אולי גם שיתוף פעולה עם המוסדות להשכלה גבוהה.
כי מה שאפשר לעשות בגיל 18 לא תמיד ניתן לבצע בגיל 14.

אנחנו הישראלים, ובמיוחד בעידן של חוסר היכולת לדחות סיפוקים, רוצים הכל כאן ועכשיו.
כך, הכל קורה מוקדם מידי.
אם תשימו לב, הכדורסל היום נמצא באיחור של שנתיים.
נוער לאומית נראה היום כמו שבעבר נראה היה נוער ארצית.
נערים לאומית נראה כמו שבעבר נראה נערים ארצית.
ט' של היום נראים, בהרבה מובנים, כמו ח' של פעם ואפילו המחוזיות של אז נראו טוב יותר...

אם ניקח את כל החסרונות שמנינו בעמוד הקודם, נראה שרובם הגדול מבוטלים אל מול ההצעה הנוכחית.
בנוסף, יהיו להחלטה יתרונות רבים נוספים:
1. בסיום כיתה י'ב מעטים הילדים אשר מתאימים לבוגרים. כנראה שאנשים לא באמת מפנימים את הפערים בין נוער לבוגרים (קבוצת נוער לאומית מצטיינת חוטפת מקבוצת בוגרים ממוצעת בליגה א'- ליגה אחת לפני האחרונה- 25 הפרש עם יד אחת קשורה מאחורי הגב...).
יחד עם זאת ישנם ילדים מוכשרים שעם עבודה טובה של כמה שנים יכנסו לבוגרים באופן
חלק ומוצלח.
הבעיה היא שצה"ל, ועוד כמה גורמים, לא מאפשרים זאת- האקדמיה (בשיתוף עם צה"ל) תאפשר.
2. ילד גדל לאורך ורק לאחר שסיים לגדול לאורך, יתחיל לגדול לרוחב.
מרבית הילדים (במיוחד אלה המעניינים אותנו) מסיימים לגדול לאורך סביב גיל 17-18 ורק אז מתחילים להתחזק ולגדול לרוחב, אבל אז מגיעה הכניסה לצבא ולקבוצות בוגרים למינייהם וכאשר מבינים אותם ילדים שלא יוכלו להשתלב מיד ברמות הגבוהות, הם נעלמים מהנוף הספורטיבי-מקצועני.
מסגרת התפתחותית ראויה בגיל שמתחילים לגדול לרוחב תאפשר לילדים הללו מרחב מחיה מקצועני-ספורטיבי של עוד 3 שנים לפחות כדי להצליח במגרש של הבוגרים.
ואז במהלך ולאחר 3 שנים נוספות הם יהפכו לשחקני בוגרים לגיטימיים- אם היה חוק הצעירים נמתך עד גיל 24, אזי שהיה צולח את המטרה.
3. בגיל 18 כבר יודעים באמת מי הם הילדים המוכשרים ומה הפוטנציאל הפיסיולוגי והמקצועי של כל אחד מהם.
4. בגיל 18 הילד בכל מקרה מתחיל להיפרד מהסביבה הטבעית שלו וכך, זה הופך הרבה פחות
מורכב.
5. גם ההבשלה הפסיכו-מנטאלית נמצאת בשלב מתקדם יותר ואם ימקמו את הילדים בליגה
הנכונה (בוגרים ארצית- שאולי בעתיד, מישהו ישכיל להפוך אותה לליגה לגילאי 18-24 בלבד),
אז לבטח לא תשתקף סכנה לדימוי העצמי שלהם.
6. ברור שישנם יוצאי דופן ובמידה ויהיה כישרון שכזה יהיה ניתן לקדמו עוד קודם, אך אין ספק שמצב שכזה יעשה טוב לכולם:
- לילדים, מהסיבות שהצגנו.
- לאגודות, שלא יאבדו את השחקנים המוכשרים בגילאים שאותם ילדים קריטיים למחלקותיהם, אלא ימסרו אותם בגיל שממילא הם הופכים פחות דומיננטים ויקבלו אותם חזרה כשחקני בוגרים מן המניין.
- ובעיקר לכדורסל, שישמור על רמה סבירה במחלקות נוער ויקבל שחקנים מוכשרים ובשלים יותר, שיכנסו לרוטציה כשחקני בוגרים לכל דבר ועניין בגיל ששחקן כבר יכול להיחשב בוגר ולא עדיין ילד.
- כמובן שמגיל 21 ועד גיל 24 יהיה קל יותר לשחקן להוכיח עצמו ולהפוך לשחקן בוגרים לגיטימי וכך נמתח את העבודה והחתירה למטרה עד הגיל המתאים ולא נקטע אותו בגיל שבינו לבין בוגרים ישנו פער עצום מכל הבחינות.
7. שת"פ עם צה"ל- במקום שכ- 50 "שאפתנים" יוציאו פטורים וינסו להשתמט משירות סדיר
שבמקרה הטוב יחייב אותם לסובב ממטרות ולטאטא חצרות. תדאג האקדמיה לשלב רק את
אלו הבאמת מוכשרים (כ- 14-24 ילדים) בקורסי ספורט צה"ליים בזמן שנמצאים הם
במסגרתה של האקדמיה.

נמרוד טישמן, כרמל בוכמן, רון סבג, יבגני ליוטרין, חן זיגדון, אנטון שוטבין, רותם אסייג, אלמוג קרלינסקי, תום חבקין, אילן קדוש, דודי עמר, עמרי קארו, גילי בן הרוש, ברק אוזן, אלעד סביון, ויקי רווח ורבים נוספים היו יכולים להרכיב יופי של קבוצת ליגת על אילו היו נכנסים בגיל 18 לאקדמיה ויוצאים בגיל 21.

לצערנו ובפועל, כדי להיות שחקן ישראלי בוגר נדרשת הבשלה מוקדמת.
שחקנים ישראלים נדרשים להיות "מוכנים" בתום גיל נוער- גיל 18.
בגילאים הללו באירופה, רק מתחילים את העבודה (כאן לצערנו, כבר מסיימים אותה...).

תודה מיוחדת ללירון שרף אשר בא עם היוזמה ובנוסף, תרם רבות לפיתוח הרעיון.