האני מאמין שלי בנוגע לספורט: כדי באמת להיות אוהד ספורט אתה צריך לעשות ספורט. אתה אף פעם לא תבין באמת או תאהב באמת אף מקצוע שאתה לא מבין את הדרישות הנחוצות כדי להצטיין בו. בנוסף, כדי באמת להתחבר לדבר תלוש כמו קבוצת ספורט, אתה צריך לחוות רגעים פחות נעימים עם הקבוצה שלך. השילוב של תקופות ארוכות בהן האהדה שלך לקבוצה שלך גורמת לך להיות מובך במעט, בנוסף להרבה זיעה שתשפוך באיזה ענף ספורט שלא תבחר לעסוק, בסופו של יום תהפוך אותך לאדם, אוהד ואוהב ספורט.

הוצאה של אחד המרכיבים או שניהם, תהפוך אותך להיות הזן הכי גרוע של אוהדי ספורט: אלה שעושים את זה כדי שיהיה להם על מה לדבר ליד הברזייה, או במילים אחרות אחד שצופה בספורט מאותה סיבה שרוב האנשים צופים באח הגדול - כדי לא להרגיש בחוץ.
לפני כול הפייסבוק הטוויטר, הערוצים בתשלום, אופירה אסייג, התוכניות ריאליטי והספורט בצפייה ישירה של כול אירוע שמתרחש בזמן אמת על פני הגלובוס, נוצרו הרבה אוהדי ספורט. את האהבה שלהם הם לא בחרו, את האהבה שלהם לא קנו בכסף וגם לא את הגיבורים שלהם. הגיבורים שלהם לא מכרו חולצות במיליונים וקפצו ממקום למקום כאילו לא אכפת להם שהם קורעים את הלב של מיליוני ילדים רק כדי שהם יוכלו לרפד את חשבון הבנק {המרופד גם ככה} שלהם.

מישהו מכיר ילד שאוהד את נתניה, ווסטהאם ופורטלנד?

בגלל הסיבות הללו אני מרגיש זן נכחד. פשוט כבר אין הרבה ילדים בגיל 7 שאוהדים את: הפועל תל אביב, טוטנהם הוטספרס ובוסטון סלטיקס, באותה נשימה. איזה ילד בעולם המודרני יבחר קבוצות שמביאות רק אכזבות? מישהו מכיר ילד שאוהד את: מכבי נתניה, ווסטהאם ופורטלנד? המקבילות לקבוצות שלי בהווה. שום סיכוי. הרבה יותר קל לאוהד את ברצלונה, או את צ'לסי.

אני ושכמותי הם לא הזנים היחידים שנכחדים בגלל כול התופעות שהוזכרו. זן שלם של שחקנים הולכים ונכחדים איתנו. שחקנים כמו פויול, דונגה, דידיה דאשן, גאטוסו, טים דאנקן, דניס רודמן, קווין מקהייל, ועוד רבים וטובים. הם, נכחדים יותר בגלל התופעה השנייה שמתרחשת בעולם המערבי, בנוסף לעודף מידע: כסף.
אתם מבינים, אף סקאוט לא מסתובב בעולם לחפש בלם מטר וקרמבו, עם שליטה סבירה בכדור, שנראה כאילו הוא ברח מההפקה של שלושת המוסקטרים. בנוסף לזה גם אין אף מגייס לליגה הטובה בעולם בכדורסל שתר אחרי פורוורד שלא יודע לקלוע חצי מרחק, לא זריז - אומנם יודע לקחת ריבאונד - אבל נראה כאילו אנדי וורהול מקיא עליו כול יום מחדש בצבעים אחרים.

הסיבה שהם לא מחפשים אותם פשוטה עוד יותר. אנשי המקצוע מחפשים ספורטאים כמו שמחפשים בימינו מוזיקאים. הם מחפשים את החבילה השלמה. שחקן שהוא גם גבוה, גם יפה, גם טכני, גם עושה הגנה, גם מכדרר, גם נוגח וגם מוכן למכור את הכול לכול המרבה במחיר. אבל, ממש כמו במוזיקה, התוצאה יוצאת דומה להחריד: אין נשמה!.
טכניקה אפשר לשפר, שרירים אפשר לבנות, יופי ניתן לרכוש, כישרון יודע כול מי שרואה ספורט הוא חלק זניח בהצלחה וגם בהעדר כישרון כול מה שצריך זה סוכן טוב שישקר לטובתך {תשאלו את הבלגים}. אבל נשמה אי אפשר ללמד - היא גם לא נרכשת, או שיש אותה או שאין אותה. הנשמה היא אבסטרקט, כמו ציור אימפרסיוניסטי. צריך לראות הרבה ספורט כדי להבין שמה שעושה שחקן כמו פויול הוא לא פחות מרשים ממה שעושים מסי ודומיו. מי שראה את צרפת זוכה במונדיאל ב-98 ייתן את מירב הקרדיט לזידאן או דוג'רקייף, אבל לדעתי דידיה דאשן ולורן בלאנק היו הבסיס לזכייה. בזמן שרונאלדו {הברזילאי} איבד את שפיותו לפני אותו גמר, דונגה לשווא ניסה להפיח חיים בסלסאו. סוג השחקנים הללו לא תמיד מנצחים, אבל הם תמיד משאירים הכול על המגרש, בלי בכיינות, בלי הצגות, בלי מניירות, רק מחויבות. מחויבות חברים, היא כול מה שאוהד ספורט יכול לדרוש מהקבוצה שלו, השאר זה בונוס.

אפילו המוזיקה המזרחית הצליחה להגיע מ"צל עץ תמר, ואור ירח",

לפני מספר חודשים, בדרך חזרה מאימון כדורסל, ברדיו החל להתנגן השיר: "הבוקסר" של "סימון וגרפונקל". המחשבה שחלפה במוחי הייתה מדכאת - איך הגענו מזה לג'אסטין ביבר? ואיזה כייף לדור ההורים שלנו שהיו פותחים את הרדיו לשמוע להקות וזמרים כמו: בוב דילן, ג'אניס ג'ופלין, פינק פלוייד, לאונרד כהן, פול סימון, רולינג סטונס, ג'וני מיטשל, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, בוב מארלי, אריק אינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל, אהוד בנאי. ניסיתי לדמיין איך זה מרגיש כאשר כול יום פורץ לעולם עוד אומן, או שיר מקורי, בעל אמירה, מעניין, מוכשר. לאו דווקא הכי יפה חיצונית, גם מזייף לפעמים, לא יודע לעשות שפגאט, בלי מחשוף מרשים, מתלבש ממש גרוע, אבל זאת האמירה שלו ולא כי איזה סטייליסטית אמרה לו שזאת צריכה להיות האמירה שלו. אוטנטי. אפילו המוזיקה המזרחית הצליחה להגיע מ"צל עץ תמר, ואור ירח", לסטאטוס מאוהב". מזמרים שהעריכו את הקהל שלהם כי הוא גידל אותם, לזמרים שמזלזלים בקהל שלהם כי זה פשוט יותר.



אותה מחשבה רודפת אותי מאז אותו יום בדרך חזרה מהאימון. אני רואה את האהדה לברצלונה וריאל מדריד. אני מתבונן בחולצות של צ'לסי, מנצ'סטר סיטי ובקרוב מונאקו ופריז סאן ג'רמיין. אותם שמות על הגב רק הסמל משתנה מפעם לפעם. אני שומע אנשים שואלים מה אני חושב על מסי? או רונאלדו? בעד מי אני ברצלונה או ריאל? איך לברון ג'יימס? ראית את נדאל ?.

כן אני רואה אותם והם לא מעניינים אותי, כי הם כמו שג'ורג' {הווטרינר מהמערכון על הטפיר ב"פרלמנט"} אומר: "האוויסט"- הברור. ברור שהם טובים ומדהימים, בגלל זה מדברים אליהם. זה לא חוכמה לדבר אליהם - הם מוצר מוגמר. גם חברה שלי שרואה מעט מאוד ספורט מכירה את השמות הללו. יש מספיק אתרי ספורט שיתעסקו בהם כדי למלא שורות. מי יתעסק בנשמה? זאת השאלה.

בנוגע לשאלה בעד מי אני - בעבר שאלה זאת לא הייתה נשאלת. אני בעד שלושת הקבוצות שהזכרתי לעיל { הסיבה שיש לי שתי קבוצות כדורגל היא שכשהתחלתי לאוהד אותן לא חשבתי שיש סיכוי שהן יפגשו, וזה קרה}. היום אתה מחויב להחזיק קבוצה בכול מדינה, לחסות את התחת כדי שחס וחלילה לא תסיים עונה בלי איזה תואר לחגוג. אז בעד מי אני בסופר קלאסיקו? טוטנהם! {והפועל}. בעד מי אני בגרמניה? הפועל {וטוטנהם}. בעד מי אני באוזבקיסטן? בוסטון!. פעם הייתה גם גליל עליון, היום נותר ריק בגזרת האין כדורסל המקומי.

עוד רביעייה של מסי

נמאס לי מאנשים שאוהדים ברצלונה וכותבים סטאטוסים שמחים אחרי עוד רביעייה של מסי. איך אפשר לאוהד קבוצות כאלה? נכון ברצלונה היא הקבוצה הכי טובה שראיתי אי פעם, אבל איך אפשר להתחבר לקבוצה שרק מצליחה כול הזמן, זה משעמם. לפחות ברצלונה ומנצ'סטר יוניטד הן מודל חיובי של בניה ויצירה בנוסף לכסף הגדול, אבל אהדה לריאל מדריד, צ'לסי, סיטי זה כבר ממש לא נתפס אצלי. איך אפשר להתחבר לקבוצות האלה. אין להן ולא תהיה להן נשמה, והמודל הזה בסוף יגמור את כולנו. המודל הזה מחנך שהדרך לא חשובה, יש רק שורה תחתונה.

זוכרים בשנות ה-90 את תחרויות ההאבקות מאמריקה. המודל בתחרויות האלה היה פשוט . קודם עולה הכוכב: יש לו שיר ולבוש, גם יש לו תנועה איתה הוא מכניע את יריבו ואז עולה מתאבק לא מוכר בבגד גוף שחור ופשוט, אין לו שיר, אין לו תנועה, ובגדול הוא שם כדי להפסיד לכוכב. קיים בי פחד אמיתי שלא רחוק היום שבו קבוצה בלי אוליגרך צמוד תהפוך למתאבק הלא מוכר. שני המצבים מפחידים אותי, אבל אני עדין מעדיף את הצד המפסיד. כי לפחות בספורט הוא שומר על הכבוד והמסורת שלו, והכי חשוב על הנשמה.



חלקכם בטח אומרים לעצמם: "מה הוא מקשקש, בוסטון קנו אליפות, טוטנהם מוחזקת על יד מיליארדר {קמצן] והפעול כבר מזמן לא מגדלת שחקנים" - אתם צודקים. השיטה מנצחת תמיד. אם אתה חושב שלאכול חיות זה פסול אז למה אתה לא צמחוני? אם אתה צמחוני אז למה אתה לא טבעוני? אם אתה טבעוני אז למה אתה קונה אייפון? אם אתה לא קונה אייפון אז למה אתה לובש בגדים מסין? אם אתה לא לובש בגדים מסין אז למה אתה נוהג במכונית שמונעת על בנזין? אין לזה סוף.

ובכול זאת, כאשר בוסטון לקחה אליפות אחרי 22 שנה או שהתינוקות של קשטן הביאו דאבל או כשעמדתי בסאן-סירו יחד עם אבא שלי וראיתי במו עיני את פיטר קראוץ מעלה את טוטנהם שלי לרבע גמר ליגת האלופות, הרגשתי שהרווחתי את זה ביושר. עבדתי לא פחות קשה מאלו שכבשו או קלעו. עברתי לילות בלי שינה, הסתובבתי עם הראש באדמה אחרי דרבים ועד ליום הזה לא זכיתי לראות את שם הקבוצה שלי מעל לזה של היריבה העירונית השנואה {ארסנל}. אני מרגיש באמת ובתמים שלא הייתי מצליח להתחבר לקבוצות שלי ללא אותם רגעים קשים של חוסר הצלחה. זאת גם הסיבה שקיזוז בלתי ספורטיבי של רודן ספורט תופס, אמנם מציק, אבל עדין תופס. כשסוף סוף בא תואר , אתה לא רוצה להיות קטנוני.

לסיום ההתבכיינות אומר: אני מעדיף את פויול על מסי, את דונגה על רונאלדו {גם הברזילאי וגם הפורטוגלי}, את רודמן על בראיינט. כי להם יש משהו שמעניין אותי מעבר לכשרון למשחק. הם אלה שיהיו שם שהכוכבים יתפרקו, שהאוהדים יכעסו ולרוב הם גם מבינים נאמנות מה היא לאוהדי הספורט. מי שנפגע מדברי וחש שאני מזלזל באהבה שלו, אני מתנצל, אולי אם תשמרו מספיק זמן אמונים לאהבה החומרנית שלכם בהווה, הגלגל יסתובב, התארים יפסיקו לבוא, ובסוף תראו שיש משהו בדברי.

אז נכון שאריק הזהיר אותי ש"החולצה האדומה זאת לא מציאה", אבל הנשמה לא מחפשת מציאות!