טאקר. יותר מאיים, זה בטוח
|
דיבורי סרק
ספסל
,21/04/2009
כיוון שאף אחד לא רוצה לשמוע את הדעות שלהם, שלומי פרי ואורי סביר נאלצים לדבר ביניהם על ענייני פלייאוף ליגת העל. זה לא אומר שגם אתם צריכים לסבול את הויכוחים על "טאקר או ג'פרסון", הזמן שנותר לטפירו ככוכב במגרשינו, השפעת הפסדי החוץ של ירושלים ושאלת הלימון הסחוט של פרנקו.
אם מכבי חיפה עוד רוצה להיות הפועל חולון של העונה, אז דייבון ג'פרסון יהיה חייב להיות של פי.ג'יי טאקר של אשתקד. שני בוגרי הקולג' הטריים כבשו את ליגת העל בעונת הרוקי שלהם ברגע שהסתגלו לכדורסל האירופי וסחבו את קבוצתם לצמרת. אז מי מהשניים מוכשר יותר?
שלומי: אם הייתי בונה קבוצה, השחקן הראשון שהייתי לוקח מאלה ששיחקו בארץ בשנתיים האחרונות, הוא פי ג'יי טאקר. האיש הוא סיוט מיס-מאץ' לכל מאמן ואני חושב שגם אורי, אחד שמכיר כל שחקן באירופה, לא יכול להגיד שם של שחקן שיכול לשמור על טאקר. החולוני לשעבר הוא אחד שלא מעניין אותו כלום על המגרש, סוג של רוצח שקט, אגרסיבי וקטלני שלא רואה ממטר שחקנים עדינים כמו דייבון ג'פרסון.
ג'פרסון אולי מוכשר יותר מטאקר מבחינת יכולות אחד על אחד ויכולות כדורסל בכלל, אבל אני מחשיב תשוקה למשחק, אגרסיביות ומנטליות כסוג של כשרון ואם מסתכלים על כל החבילה ביחד, פי ג'יי טאקר הוא שחקן יותר שלם, יותר בשל, יותר מנהיג. בדיוק אחד שמביא אליפויות. אני לא בטוח שג'פרסון, למרות כל הכשרון שלו, ניחן במנטליות של אלופים, מנטליות שהיתה לטאקר, פארקר ושאראס ובזמנו לברד ליף.
אורי: אמנם שניהם הגיעו ארצה בגיל דומה, אבל בעוד מאחורי טאקר עמדו שלוש שנים מוצלחות מאוד באוניברסיטת טקסס ועוד אחת כמקצוען, הרזומה של ג'פרסון כלל עונה בודדת בדרום קליפורניה שהסתיימה בטריקת דלת. טאקר כבר היה מעוצב ומסוגנן יותר, וברגע שמיקי דורסמן הבין איך לנצל אותו, כל הליגה חיפשה פתרונים ללא הצלחה.
גם ג'פרסון הפך למפלצת בסיבוב השני, אלא שאצלו נראה שמרווח השיפור עוד גדול בהרבה. טאקר בשיאו נראה קרוב למיצוי הפוטנציאל ואילו ג'פרסון, אפילו בפתיחת המשחק המהממת מול מכבי ת"א לפני שבוע וחצי, עדיין צריך לשים אטמים כדי שהכישרון לא יזול לו מהאוזניים.
הפורוורד החולוני אמנם בשל ומוכן יותר, אבל עמיתו החיפאי עולה עליו בעיני וברגע שהוא יבין בדיוק לאן הוא רוצה לקחת את המשחק שלו, השמיים הם הגבול עבורו. אינני מכיר את ההשתלבות החברתית שלו ברוממה מקרוב, אבל בניגוד לג'ון גילכרייסט שהזכיר אותו מבחינת התגלגלות הקריירה, הוא לא טרח לשים סימני קריאה לצד סימני השאלה שעמדו בכל הנוגע להתנהגותו.
בשורה התחתונה, היתרונות של ג'פרסון כשחקן נראים עמידים ויציבים יותר מאשר אלו של טאקר ברמות הגבוהות באמת ואין לי ספק שהוא עוד יגיע אליהן. ובכלל, מה אתם מקשיבים לאוהד חולון שמעליי, הוא רחוק מלהיות אובייקטיבי.
אחרי עוד קיץ מתיש עם הנבחרת, מאיר טפירו ירד העונה כמעט בכל הממוצעים שלו לעומת אשתקד. בגיל 34, כמה שנים עוד נותרו לו לשחק כאחד הישראלים הבכירים בליגה?
אורי: עונת 07/08 הייתה אחת הגדולות בקריירה של דונאלד דאק הישראלי ועם קצת יותר מזל, היא אולי גם הייתה נגמרת בתואר. אחריה, על אף שעבר פציעה בשלהי הסיבוב השלישי, הוא ויתר על מנוחת הקיץ והוביל את הנבחרת לשלושה ניצחונות בית גדולים שסידרו לה עלייה אוטומטית ליורובאסקט.
עוד בקיץ, כאשר למרות האיחוד המחודש עם מוישל'ה ויינקרנץ לא הגיע לבני השרון שום עושה משחק פרט לזה שכבר היה בקבוצה, היה ברור שטפ-הירו יספק כמות קטנה יותר של משחקים גדולים. ביחד עם העומס של אירופה ומכת הפציעות שנחתה על הקבוצה, טפירו סבל מחוסר יציבות בולטת, אבל עדיין היה מהישראלים הבולטים בליגה.
מאז ומעולם היה ידוע שכאשר טפירו טוב, הוא הכי טוב, וכשלא - אז... גם השנה בני השרון תקום ותיפול על היכולות שלו וכך גם הנבחרת. השאלה היא מה יקרה בעונה הבאה. בקצב הנוכחי, כשאין לו פגרות והוא משחק מעל 30 דקות כל ערב, קשה לי לראות את טפירו ממשיך יותר משנתיים-שלוש איכותיות.
לעומת זאת, אם יפרוש מהמדים הלאומיים - כפי ששחקנים צעירים ממנו בהרבה כבר עשו בעבר וברחבי אירופה - ויעבור לכמות דקות נורמלית יותר עם מחליף ברמה גבוהה, הוא יכול למשוך הרבה יותר. טפירו הרי מעולם לא ניחן בזריזות או אתלטיות יוצאת דופן ועיקר כוחו היה בקריאת המשחק וביכולת להתעלות ברגעי האמת. אולי עוד שנתיים-שלוש כושרו יחייב אותו לרדת ל-20 דקות בערב ואולי אפילו לפתוח על הספסל - דברים שלא יהיו קלים לשחקן כ"כ דומיננטי - אבל למנהיגות והחוכמה שלו אין עדיין תחליף בכדורסל הישראלי וספק אם יהיה גם כשיהיה בן 37-38.
שלומי: קשה להתווכח עם נימוקים כל כך משכנעים, אורי, אבל בכל זאת, יש לי הרגשה שהעונה הבאה תהיה האחרונה של טפירו בליגה הישראלית. אורי, אתה אולי בן 25 ובשיא כוחך, אני בן 38, ואני יודע בדיוק מה זה לרוץ על המגרשים בגיל הזה (נו טוב, אני לא יודע מה זה לרוץ על המגרשים, אבל אני יודע מה זה לקום בבוקר ולצאת מהמיטה בגיל הזה, וזה לא קל).
טפירו, בניגוד לג'מצ'י וברקוביץ' שסחבו עד גיל מאוחר מאוד, הוא לא ספסימן גופני, הוא לא עבד על הגוף כמו שני אלה, אפילו לא רחוק מזה. אני עוד זוכר את התמונות של מיקי ברקוביץ' קופץ בחבל לפני משחקים. אני לא חושב שאי פעם ראיתי את טפירו עובד על הגוף ומתישהו הוא יבגוד בו. אני רק מקווה בשבילו שזה לא יהיה בקרוב.
התשוקה למשחק של טפירו, העובדה שלא החמיץ כמעט משחקים בקריירה ולא עבר פציעות רציניות, עומדים לזכותו וגורמים לפעמים לחשוב שהוא ישחק לנצח, כמו בועז ינאי, אלא שכבר בעונה הזאת ראינו שהתשוקה למשחק שלו מתעוררת רק בדקות האחרונות והוא סוחב משחקים שלמים בלי לעשות כלום, רק כדי להגיע למאני-טיים טרי ומוכן לנצח.
דבר נוסף ומאוד חשוב, בליגה הישראלית כבר אין כבוד למבוגרים. בעונה שעברה ברק פלג לא מצא קבוצה, גם יצקן סיפר שההצעות כבר לא זורמות כמו פעם. פפי תורג'מן נאלץ לפרוש ממשחק, לא בגלל שרצה, אלא בגלל שלא רצו אותו. אני לא בטוח שטפירו רוצה להגיע למצב שהטלפון מפסיק לצלצל, אני מציע לו לפרוש בשיא (או במקרה שלו, קצת מעבר לשיא) ולא להתבזות בהצעות מהליגה השניה.
מהרגע שירדה הפועל ירושלים למקום השני, נחלשה הקבוצה מאוד ביכולתה ובעיקר ירדה ברמת האינטנסיביות. האם רצף הפסדי החוץ בסיבוב השני מהווים סיבה טובה לדאגה או שמא היה מדובר בירידת מתח לגיטימית על גבול המתבקשת?
שלומי: אני במקום גיא גודס, לא הייתי נרדם בלילות. אמנם גם אני לא רואה מצב שהקבוצה מפסידה משחק במלחה בסדרה מול נהריה, אבל המטרה של ירושלים היא העפלה למשחק הגמר וזכייה באליפות ובדרך לשם יש משחק, מול חיפה או בני השרון, בחצי גמר הפיינל פור. בצורה שירושלים משחקת במשחקי החוץ השנה, אני לא רואה אותה מנצחת את חצי הגמר הזה.
קח נתון: באוארס קולע בבית 18.1 נק' למשחק לעומת 13.9 בחוץ וגם אתה יודע כמה באוארס קריטי לירושלים. הנה נתון אפילו עוד יותר חשוב. רוג'ר פאוול קולע בבית 12.5 נק' לעומת 6.7 נק' למשחק מחוץ למלחה. פאוול מהווה כמעט 50% מהספסל של ירושלים ואם הוא לא מתפקד במשחקי חוץ, לא יעזרו כל הנסיונות של גיא גודס להגדיל את הרוטציה.
קבוצה שטובה רק בבית לאורך כל העונה, מגיעה עם הידיעה הזאת גם למשחקים המכריעים של העונה. ירושלים תגיע לנוקיה עם חוסר הבטחון שנמצא במעמקי הראש, ההפסדים בנוקיה למכבי ת"א וחיפה בחצי הגמר הגביע, ההפסדים בנהריה, חולון, מטרווסט וזיסמן מחלחלים לראש ויותר מהם, מחלחלת לראש העובדה שהקבוצה פשוט לא שיחקה טוב במשחקים האלה. גם חמישה פסיכולוגים, עשר סדנאות לחיזוק הבטחון העצמי ואינספור שכנועים של גודס לא יעזרו לבאוארס וחבריו להגיע לנוקיה עם הבטחון שהם לוקחים את שני המשחקים שם. זאת מנטליות שטבועה בקבוצה ומי שמצפה שזה פתאום ישתנה, יתבדה ומהר.
אורי: אחרי ההפסד למכבי ת"א במחזור ה-13 שהחזיר את הצהובים למקום הראשון, היה ברור שירושלים לא יכולה להמשיך לדרוס את הליגה כמו בסיבוב הראשון. הפציעות של עומאר סניד וטראוויס ווטסון, ביחד עם מצב הרוח המוזר שפקד את טימי באוארס בסיום העונה, היוו שלל מספק של תירוצים עבור קבוצה שהבטיחה את המקום השני בשלב מוקדם מאוד.
מצד אחד, לראשונה בתולדותיה סגרה ירושלים עונה רגילה מושלמת בבית והדרך לאליפות יכולה לעבור רק במגרש הבית ובאולם נייטראלי, לפחות לפי ההגדרה היבשה. מצד שני, אין לי אלא להסכים איתך שלומי, בצער רב, כיוון שהדרך בה הפסידו האדומים בסיבוב השני צריכה להדליק את כל הסירנות במלחה. בכל המשחקים הציגה החבורה של גודס הגנה נרפית ופיגרה מראשיתם ועד סופם, כאשר גם הניצחון באור יהודה מושג רק ברבע האחרון.
כל נקודות התורפה של ירושלים נחשפו בשידור חי, כשגם סניד ובאוארס שנתנו סיבוב ראשון חלומי, לא מצליחים להוציא את העגלה מהבוץ בשיא המשבר. הגרוע מכל הוא שהתקופה הרגועה כביכול שעברה על הקבוצה לא נוצלה להפשרת שחקני ספסל מיובשים כמו אדם הלסקה וארז מרקוביץ' או לשם הורדת עומסים מהרוטציה הבכירה שנסחטה ממש עד לקצה היכולת בסיבוב הראשון.
על אף המגרעות הלא-מעטות שלה וחוסר האיזון בין הקו הקדמי הצפוף לקו האחורי שהיה שמח לחיזוק נקודתי, לירושלים יש את היכולת והאמונה ללכת עד הסוף. עם זאת, אין ספק שהיא הייתה נראית היום מרשימה ומפחידה פי כמה אם הייתה מגיעה עם טור הפסדים דל יותר ושחקני ספסל משופשפים ובעיקר מחוייכים יותר שיכולים לעשות את ההבדל כאשר יקראו לדגל.
הפועל חולון פתחה את העונה כמועמדת לירידה וסיימה אותה כבעלת יתרון ביתיות בפלייאוף. האם הלימון של דני פרנקו נסחט עד תום או שאולי יש לה עדיין מספיק כלים וכח כדי להגיע לפיינל פור?
אורי: קשה שלא להתפעל מהעבודה שנעשתה העונה באולם הפחים. אם זה השיפור העצום אצל שחקנים כמו אורי קוקיה וליאור שגב, אם החיבור המדהים בין הקהל לקבוצה ואם הפרגון האמיתי והכנה בין לואיס פלורס ובריאן טולברט, שבשנים אחרות ובסיטואציה שונה היו עלולים להביא למלחמת עולמות על כל פוזשן.
אין לי שום כוונה להספיד כאן את חולון על סמך שני ההפסדים הכמעט-חסרי חשיבות שלה במחזורי הסיום, אבל איכשהו כל העסק מרגיש כאילו הסגולים-צהובים כבר עברו את השיא. ההגנה הרעועה שאיפשרה לאשקלון ומכבי לדייק באיזור ה-65-70% לשתיים, האחוזים הנוראיים מהקו וההסתמכות ההולכת וגואה על דרון וושינגטון ולואיס פלורס במחזורים האחרונים ממש לא מבשרים טובות.
עוד לפני זה, כשהקבוצה ניצחה את נהריה, ראשל"צ וקרית אתא היה נראה כאילו הבלון נופח מעל למידותיו. עם זאת, חולון הצליחה להשיג את יתרון הביתיות ולמרות שמחצה העונה את בני השרון פעמיים, נראה כאילו גליל/גלבוע היא יריבה מתאימה יותר עבורה בשלב זה.
ביחד עם הקהל המדהים ותחושת "הביחד" שמלווה את משפחת חולוניה מתחילת העונה, היא בהחלט עוד מסוגלת להגיע לפיינל פור. אם תחזור לשמור ולהתלהב, היא בהחלט מסוגלת לעבור את האדומים מהעמק, במיוחד בזכות האמונה שלה ביכולתה לנצח כל משחק צמוד. הבעיה היא שהמפתח לדלת ארבע הגדולות נמצא בידיים של בריאן טולברט ובמשחקים האחרונים הוא נראה כאילו טיפת המיץ האחרונה שלו כבר נלגמה אי-שם בפברואר.
שלומי: אורי, תפסיק להתנצל, אם אתה חושב שהלימון החולוני כבר נסחט אז תעמוד מאחורי הדברים שלך. מצד אחד אתה כותב שהקהל המדהים של חולון ותחושת הביחד (למה במרחאות?*) בהחלט יכולים לקחת את הקבוצה לפיינל פור, מצד שני אתה קורא לחולון בלון שנופח מעל מידותיו וזאת כבר חוצפה.
*(אורי: כי אין מילה כזאת באמת, לא יודע למה ציפיתי ממישהו שכותב מרכאות עם ח' שיידע את זה?)
אני מזכיר לך מדובר בקבוצה שמובילה את הליגה בריבאונד התקפה ובחטיפות, שתי קטגוריות שמעידות יותר מכל על רצון ולחולון יש יותר רצון ויותר רעב מכל קבוצה בליגה. אני לא חושב שמישהו בחולון מסתפק בזכייה בגביע, רוצים שם מאוד להגיע לפיינל פור ואני אגיד לך עוד משהו, כשהם יגיעו לפיינל פור ויבואו לשחק מול מכבי ת"א בחצי הגמר, לא הייתי שם את הכסף שלי על מכבי (אורי: כל פעם שאתם שומעים הצהרה כזאת יהירה ממישהו, בידקו בארנקו ולרוב תגלו שיש שם יותר כפתורים ממטבעות).
לחולון יש שני שחקנים שיכולים לעשות סל בעצמם, לרוב הקבוצות בליגה אין אחד כזה. השילוב של פלורס וטולברט -והרי ברור לך שטולברט יחזור לעצמו בפלייאוף - הוא קטלני. כשיש שני שחקנים שיכולים ליצור לעצמם מצב קליעה, אף קבוצה לא יכולה להרשות לעצמה להגיע למשחק צמוד מול חולון. אני לא רואה שום סיטואיציה במשחקים מול גלבוע/גליל שבה אחד המשחקים מגיע לסיום צמוד וגלבוע/גליל יוצאת ממנו מנצחת.
על הקהל החולוני אני בכלל לא רוצה לדבר. אני פשוט לא רואה מצב שהקהל הזה נותן לקבוצה להפסיד את הסדרה מול גלבוע/גליל. אין מצב.
כתבות אחרונות באתר
|