אני מעריך מאוד את השרה רגב. אני רואה בה בנאדם אמיתי, ישר, כזה שאומר ועושה כאחד. בולדוזרית, אחת שלא רואה בעיניים בדרך למטרה שלה. הוכחה לכך היא ההליכה שלה עד הסוף כשרת תרבות. ציפיתי ממנה לדברים אחרים, בטח יותר מראלב מג'אלדה (ש-רון קופמן אמר עליו פעם שהוא לא מבדיל בין כדורגל לכדורת), ולימור "קפצתי על הפודיום" לבנת (לזכותה, יצאה למלחמת חורמה באבי לוזון, אותו אני מחשיב כאיש לא ראוי לעמוד בשום ראש גוף ציבורי). ולכן התפוצצתי השבוע מזעם כאשר ראיתי את הכותרת הבומבסטית בידיעות אחרונות שהשרה מבקשת להעביר תכנית מהירה לשיקום הכדורגל שלנו, בעיקר שבאותו שבוע נבחרת השיט, זאת שהביאה מדליות אולימפיות, לא יוצאת לאליפות אירופה בעומאן. כאלו אנחנו. אלכס גלעדי יכנס מסיבות עיתונאים (אגב שמישהו יסביר לי פעם אחת מה האיש ופועלו), ענפים יתרסקו, והכדורגל חי וקיים לנצח. ממש כמו אנשים מהמפלגה של השרה.

מדהים לראות איך משקיעים בענף העלוב הזה במדינתו עשרות מילוני שקלים, בשעה שמאמני האיגוד עובדים בחצי שכר, ומאמן הנבחרת צריך לפרשן בערוץ הספורט על מנת להתקיים. ענף הכדור מספר אחד בארץ מקבל חצי מהכסף של הכדורגל, ומביא תוצאות שהענף של פרימו וזהבי לא יביאו גם בעוד שלושה סיבובי חיים שלי. שימו לב לקיץ הזה. מקום עשירי של הנבחרת הבוגרת. מקום עשירי של העתודה. עלייה של הנוער לדרג א'. עלייה בכמות הקבוצות שמשחקות באירופה. יותר שחקנים במשחקים באירופה, יותר שחקנים בליגות בכירות. למה הענף הזה, כמו ענפים אחרים, חייב להיות מופלה, רק כי מרכז הכוח של הספורט הישראלי נמצא בתוך הכדורגל הישראלי (וכאן גם כנראה התשובה) ?

בהעדר כל רצון אמיתי לשנות משהו, כאשר השרה מבינה ששינוי בספורט לטובת ענפים שלא יביאו עוד קולות בפריימריז אלא תוצאות לכלל הספורט במדינה זה המצב. הפיתרון- הליכה מרוכזת לבג"צ של ראשי הענפים עם דרישה להבין למה המצב כך. משום מה, אני בטוח שאם השרה לא תרצה לעשות שינוי אמיתי, השופטים נאור, פוגלמן, רובינשטיין, זילברטל ואחרים יעשו זאת. כי לכדורגל נתנו את כל ההזדמנויות בעולם לעשות משהו עם כספי הציבור שלנו. עכשיו, אחרי שנכשלו, פיזית ומוסרית (וסיפור נערות הליווי זה רק טיפה בים של סיפורים על הערכיות של שחקני הכדורגל שלנו), זה התור של ענפים אחרים לזכות להתקדמות. אחרת, נישאר בלי מדליות, בלי הישגים, בלי ספורט במדינה. ומי שלא יבין את זה בקריית הממשלה, כולי תקווה שיבין את זה כמה עשרות מטרים משם, בבית המשפט העליון. לו יהי.


לו הייתי רוטשילד (או לפחות דניאל אברהמס)

אם היינו לוקחים 15-10 מיליון שקל מתוך הכדורגל ומחלקים אותו בין ענפי הספורט המובילים שלנו (כדורסל, ג'ודו , שחייה ושייט) אין לי ספק שהתוצאות והתנאים של הספורטאים היו אחרים. מה היינו יכולים לעשות עם שני מיליון שקל? חוץ מלשלם למאמנים שיאמנו במשרה מלאה (נניח המאמן הלאומי שלא יתבזה) הייתי לוקח 12 שחקנים מובילים, פוטנציאלים, בני נבחרות ישראל ומחוץ לה, בגילאי 18-22 (הגילאים הקריטיים להתפתחות שחקן) ובונה להם קבוצה. קבוצה שתשחק במסגרת כמו הליגה הלאומית, או הליגה הבלקנית/מזרח אירופאית, שמסביבם התנאים הטובים שיש להתקדמות. מאמן כושר צמוד, אימוני אתלטיקה, קליעה, יסודות אישיים וכו'. שהחברה האלו יעברו את הגילאים האלו הם יכולים בפוטנציה להיות מספיק מוכשרים להיות הבסיס של הנבחרת ב5-10 שנים שיעברו. אני רוצה לראות מסגרת אחרת בה קופרברג, זלמנסון, שגב, נאור שרון, רועי הובר, אבו ערישה, ג'ורנו ואחרים יוכלו לעשות התקדמות יותר גדולה מאשר במקום כזה. ממש כמו מכללות בארה"ב רק עם הכוונה למשחק האירופאי.

ובשביל שדברים כאלו, צריך כסף, צריך השקעה רצינית. בשביל להפוך להיות חלק משמונה הקבועות של היבשת בנבחרות הבוגרות והצעירות דברים כאלו צריכים לקרות. ועד שזה לא יקרה, ולא יהיה סדר עדיפויות נכון בנושא הכספי, נמשיך להיאבק עם מה שיש, ולהגיד תודה לאנשים כמו רענן כץ ודניאל אברהמס (שהגיע בתיווך של אהוד אולמרט, האיש שהביא לירושלים את ארקדי גיידמק) שמבינים שהשקעה במדינת ישראל היא לא רק במוסדות פוליטים (אברהמס תורם שנים למפלגת העבודה), אלא גם בתחומים אחרים.

בשבוע הבא ננסה להיכנס יותר לעומק על אברהמס, תנובה, ועל ההשקעות בתקופה האחרונה של גופים פרטיים בכדורסל הישראלי.


ליגת העל: מחזור 2

גם במחזור השני של הליגה מוקדם להתחיל לתת הערכות על העתיד. אבל במקום מסוים התמונה מתחילה להתבהר. הפועל ירושלים ומכבי תל אביב, עם סגל עמוק מאוד (עולה בכל מסיבת עיתונאים מצד המאמנים היריבים) יאבקו בינהן על המקום הראשון. ראשון לציון, הפועל אילת, ולדעתי גם הפועל תל אביב יאבקו על המקומות הנוספים בפיינל-פור, והמקומות 5-12 פתוחים לחלוטין. לא מעט קבוצות נמצאות באותה רמה.

דבר משותף לשתי המובילות זה שחקנים שיושבים על הספסל במקום לפרוח במקום אחר. איגור מאיור יכול היה להמשיך להיות שחקן מוביל בלאומית, או ללכת לקבוצה קטנה יותר בליגת העל, אבל בחר בירושלים, ונכון להיום משחק 1.5 דק' למשחק. השחקן השני זה איתי שגב, שהנבחרת משוועת לשחקנים גבוהים ואתלטים עם פוטנציאל כמו שלו, אבל גם הוא במצב לא נעים בתוך מכבי תל אביב, עם מעמד שיכול להשתנות כל שנייה. מצב שבו כל הצדדים מפסידים. השחקנים והכדורסל הישראלי.

מאידך שני שחקנים שהשבוע הראו גרף התקדמות והתייצבות כמובילים בקבוצתם. עוז בלייזר עם 13.5 נקודות בשני המשחקים הראשונים של העונה, הראה אחוזי קליעה גבוהים (60% ל2, 37.5% ל3, 100% עונשין), יחס חיובי של אסיסטים לאיבודים (1-4). והשחקן השני הוא לא אחר מאשר בר טימור, עם 22 נקודות ב 27 דקות (4/4 ל3), הרכז הצעיר מתחיל את העונה עם 15.5 נקודות למשחק ב23.5 דקות בממוצע. נקווה שנראה מספרים כאלו גם ככה במחזור הבא, שירושלים תגיע למנורה מבטחים ואילו חיפה תשחק מול הפועל תל אביב.


קדימון לראיון עם ננו גינזבורג

בשבועות האחרונים אני עובד על עריכת ראיון ארוך עם ננו גינזבורג, מאמן נבחרת צ'כיה אשר הצעיד את נבחרתו להישג שיא של מקום שביעי באליפות, והעפלה לטורניר הקדם אולימפי.

הנה חלק קטן ממה שהיה לו להגיד על אליפות אירופה האחרונה:

"הכימיה בין השחקנים. למרות שיש כוכבים בקנה מידה של ווסלי וסטארנסקי ועוד שחקנים עם עבר מפואר כמו וולש ובנדה, השחקנים הצ'כים ולדעתי גם העם הצ'כי זה אנשים צנועים בלי יותר מידי אגו ככה שהאווירה הייתה טובה גם מחוץ למגרש גם בימים פחות טובים והיו כאלו. היו הרבה רגעים מרגשים באליפות והפרגון שהם קיבלו מצ'כיה גם אחרי הפסדים מהתקשורת ומהאנשים היה מרגש. סה"כ אני מאחל לכל מאמן ישראלי את החוויה שעברתי".

לתגובות: t5550@walla.com