טור נוסף בפינת יומן הלגיונר, והפעם מדובר בשגרירה. קבלו את הלן בודיאנצקי, שחקנית נבחרת ישראל בכיסאות גלגלים וקבוצת אפולו אמסטרדם מהליגה הראשונה בהולנד. "אחרי התאונה אני יכולה להגיד שהמגבלה היחידה שלנו זה אנחנו בעצמנו. הכל אפשרי בחיים האלה, רק צריך לרצות ולהאמין. אסור לוותר על חלומות."
-- הלן בודיאנצקי --הכל התחיל בנצרת, כש- 12 בנות ג'ינג'יות מהולנד בגופיות משחק כתומות חייכו, אמרו בהצלחה ונעמדו מולנו, בנות הנבחרת החדשה של ישראל בכדורסל. אחרי שלוש שנים של אימונים רצופים, תקוות, ושאיפות - התחיל המשחק האמיתי, מול ההולנדיות. התרגשות גדולה של פעם ראשונה - נלחמנו בשיניים להגיע לסל, אבל הסל שלנו התאהב באורחות. הפרש של 50? 60? 70? מי זוכר? היה נורא!
בהמשך היו עוד חוויות, אימונים, מאמנים, בנות, נסיעות, משברים וניצחונות, אבל החוויה של ההפסד הצורב הראשון אף פעם לא עזבה אותי. הכתום נכנס עמוק לתוך ליבי. מי היה מאמין שיום אחד אני עצמי אלבש גופיית משחק כתומה. היא גדולה ממני בשלוש מידות, אבל למי איכפת - אני הבן אדם המאושר בעולם!
זה קרה השנה, הוזמנתי לשחק עבור קבוצת Apollo Amsterdam בליגה הראשונה בהולנד. הרעיון לשחק בחו"ל 'קדח' לי הרבה זמן בראש. התלבטתי, חשבתי, ועדיין לא ידעתי אם זה הדבר הנכון לעשות, עד שפגשתי את מאמן הנבחרת ההולנדית חרטיין ואן דר לינדן, ששאל אותי: "אני לא מבין, את חושבת לשחק או שאת באה לשחק?", ברור שאמרתי "אני באה !".
טסתי ב-5 לספטמבר, ב-6 היה טורניר ראשון. אפשר להגיד שנחתתי לתוך הקבוצה ואל תוך יום משחקים ארוך מול כמה קבוצות בליגה. ביום הראשון שלי הכרתי את כולם, שיחקנו 6 משחקים ביום אחד, עלינו למקום רביעי, כולם קיבלו מדליות, אבל אני קיבלתי עייפות שלא הכרתי, כאבי שרירים אחרי פגרת קיץ ממושכת, שפעת קטלנית ואושר גדול. קדחתי במיטה עם חום גבוה וחיוך על הפנים.
השפעת עברה, והחוויות המשיכו, כל יום היה חדש עבורי: אוויר, עננים, עלי שלכת, ציפורים, ריחות, כבישים, מקומות, סלים, פרקט, צעקות, מילים, בדיחות, חיוכים... הרגשתי כמו תינוק שרק נולד וצריך לדעת להסתדר לבד. קצת מפחיד, אבל רק בהתחלה. שלושה החודשים הראשונים "הרגישו" לי כמו שנה שלמה. התרגשות יומיומית הקשורה למקומות היפים שביקרתי, לאנשים המדהימים שפגשתי, וכמובן לכדורסל. הגעתי לקבוצה שמורכבת מאנשים מדהימים וחמים, שקיבלו אותי יפה מאוד ועזרו לי כבר ביום הראשון להרגיש בבית. הם עזרו לי בדברים הקטנים, להזיז כסא, לתרגם את המאמן וגם סתם לעודד ולצחוק.
לא רק אני חדשה בקבוצה, הגיעו שחקנים נוספים. אנחנו עוברים תהליך של גיבוש ושיפור וכבר אפשר לראות את השינוי שעברנו בשלושה חודשים. הפכנו יותר מגובשים, למדנו את היכולות ולמדנו לעבוד יחד על המגרש. אנחנו עובדים הרבה על שיתוף פעולה מלא של כל השחקנים גם באימונים וגם במשחקים, לומדים לתת אמון וסמכות אחד בשני ולעודד - דברים בסיסים שחשובים בכל ממשחק קבוצתי.
הניסיון להעביר עונה בחו"ל הוא מאוד משמעותי עבורי. אני מסתכלת אחורה ומרגישה מאושרת שהחלטתי לעשות את המאמץ הזה. זה שווה את החוויה, זה לא דומה לשום דבר שהכרתי, וזה פותח את העיניים! אני מאוד רוצה לחלוק את החוויה הזאת עם אוהבי הכדורסל בארץ. הלוואי והייתה לי את ההזדמנות הזאת לפני כמה שנים, הלוואי והיא תהיה לעוד הרבה אנשים אחרים, במיוחד לשחקנים צעירים, שיוכלו לראות איך זה עובד במקומות אחרים, שילמדו ויביאו את זה הביתה. כולנו רק נרוויח מזה.
אני שוקלת ברצינות את האפשרות להפוך 'את זה' למציאות שלנו, ולמרות שהכדורסל בכיסאות גלגלים בארץ הוא לא ספורט מקצועי, חשוב שנוכל לנסוע ולשחק בקבוצות זרות, להרחיב את האופקים, ללמוד ולהשתפר. אני חושבת על דרך שתהיה נוחה וקלה מבחינה כלכלית, בירוקרטית וחברתית. אני מאמינה שעם עזרה ותמיכה נכונה זה אפשרי. אז אם יש מישהו שחושב כמוני והרעיון הזה מדליק אותו – אז הכדור עכשיו בידיים שלך!
הלן בודיאנצקי, בת 38, נולדה בסיביר ועלתה לארץ בגיל 19. לפני עשר שנים בעת טיול ברוסיה עברה תאונת דרכים שהותירה אותה משותקת בגפיים התחתונות. חייה של הצעירה השתנו ומסלול חייה התהפך. לאחר השיקום הארוך למדה עיצוב אמנויות הבמה (תפאורה, תלבושות למופעי מחול ותיאטרון וכו'), אספה לקוחות ונחשבת היום להצלחה גדולה בתחום. במקביל, החליטה להתמסר לספורט. ("בלי ספורט אין לי חיים!"), התחילה באופני יד ועברה לכדורסל. היום, כאמור, היא חברה בנבחרת הנשים של ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים ומשחקת בקבוצת אפולו אמסטרדם, בליגה הראשונה בהולנד.
"אחרי התאונה אני יכולה להגיד שהמגבלה היחידה שלנו זה אנחנו בעצמנו. הכל אפשרי בחיים האלה, רק צריך לרצות ולהאמין. יש לנו מספיק כוחות ויכולות לעשות את מה שלא העזנו לחלום. אסור לוותר על חלומות."
עם המאמנים בהולנד