סוף עונת 2010. לברון ג'יימס, אז בן 25, מוביל את קליבלנד קאבאלירס למקום הראשון במזרח (החזק הרבה יותר באותה תקופה) עם מאזן נהדר של 61-21. גם בפן האישי נתן לברון עונה נהדרת, כאשר הוא זוכה בתואר ה- MVP השני שלו ברציפות ומעמיד ממוצעים אישיים שלא היו מביישים את סופרמן: 29.7 נק', 8.6 אס' ו- 7.3 ריב'. זו גם הייתה העונה הראשונה בקריירה של לברון שהוא קלע מעל ל- 50% מהשדה, ובאופן כללי זה הרגיש כמו סוג של עונת מעבר משלב אחד לאחר. אילו רק היו יודעים אז אוהדי קליבלנד האומללים מה השלב האחר צופן להם.

בדומה לעונת 2008 ו- 2009, קליבלנד של עונת 2010 לא הצליחה להגיע למקום אליו כל כך רצתה להגיע – הגמר. היא הפסידה בחצי גמר המזרח לבוסטון סלטיקס 4-2 (בוסטון המשיכה עד לגמר ה- NBA ומשכה את הלייקרס למשחק שביעי, אך הפסידה בסופו של דבר). לאחר ההפסד בחצי הגמר, השמועות החלו לזרום- ללברון נמאס להפסיד, והוא רוצה לעזוב את קליבלנד. הדברים חוזקו ע"י העובדה שזו הייתה השנה האחרונה של קינג ג'יימס בחוזה עם קליבלנד, וכל קבוצות הליגה עטו עליו יותר מהר מש-שחורציאנטיס עט על אוהדי הפועל ת"א. אני באופן אישי מאוד אוהב המשכיות של שחקנים מובילים בקבוצות שלהם, אבל אני מבין שמבחינה מקצועית נטו, המעבר למיאמי היה הדבר הנכון בשבילו. לעומת זאת, את הדרך בה הוא החליט להודיע על המעבר, לא הבנתי ולא קיבלתי. מילא אם הוא היה עוזב לקבוצה אחרת באופן רגיל, מבצע את החלטותיו בשקט עם עצמו ואז מוציא הודעה מסודרת לעיתונות. אחרי אותו ביזיון טלוויזיוני שנקרא "ההחלטה", בו הודיע האמריקאי בשידור ישיר לאומה שהוא "לוקח את כישרונותיו לסאות' ביץ'", איבדתי את רוב הכבוד שהיה לי אליו, ויחד איתי גם רוב אוהדי הכדורסל הניטראליים (וכמובן אוהדי קליבלנד).

4 שנים קדימה. לברון כבר בן 29, והספיק ב- 4 שנים במיאמי לזכות בעוד שני תארי MVP, אך מעל הכול הגיע ארבע פעמים לגמר וזכה בשתי אליפויות. הקייס שלו כאחד מהשחקנים הגדולים ביותר בתולדות המשחק מובטח. במהלך ארבעת השנים הללו הטינה שלי ללברון ירדה מעט אבל עדיין לא לגמרי (בעיקר בגלל התנצלויות רבות שלו על "ההחלטה"), ושוב פעם השחקן ניצב בצומת דרכים בקריירה. זוהי פעם נוספת שהוא מסיים עונה אחרי הפסד כואב, ופעם נוספת שכל קבוצות הליגה הביעו בו רמת התעניינות כזו או אחרת.

אבל עכשיו הגיע המהלך ששינה את כל מה שחשבתי על לברון ג'יימס, המהלך שהפך אותי משונא לאוהד – הוא החליט לחזור לקליבלנד. בהודעה הרשמית שהוציא לברון, באתר "ספורטס אילוסטרייטד" (עוד סימן לכך שהוא באמת למד מתקרית "ההחלטה"), הוא כתב את הקטע הבא: "כשעזבתי את קליבלנד, הייתה לי משימה. רציתי לזכות באליפויות, ואכן זכינו בשתיים. אבל מיאמי כבר חוותה את תחושת הזכייה. העיר שלנו [קליבלנד] לא זכתה לחוות את התחושה הזו כבר המון, המון, המון זמן. המטרה שלי היא עדיין לזכות בכמה שיותר אליפויות, ללא ספק. אבל מה שהכי חשוב לי כרגע הוא להביא גביע אחד לצפון-מזרח אוהיו". מה שמיוחד בלברון זה שהוא זכה לשחק בקבוצת ה NBA הקרובה ביותר למקום הולדתו, ומכאן נובע אליו הכעס, האהדה ואהבה מצד אוהדי קליבלנד לאורך השנים. היה ברור שבמוקדם או במאוחר הוא יחזור לקליבלנד, בין אם הוא עדיין יהיה בשיאו, יהיה בירידה או שיחזור לעונת פרישה מרגשת. העובדה שהוא בחר באפשרות הראשונה הפתיעה אנשים רבים, וגם טיפה אותי. לברון התבגר. הוא הבין שיש דברים בכדורסל שהם חשובים כמעט כמו אליפויות, כמו בית או 'משפחה'. ובעולם הNBA, קליבלנד היא המשפחה הכי טובה של לברון, ותמיד תהיה הבית שלו.

יחד עם זאת, צריך להיות ריאליים. יש סיכוי לא רע שקליבלנד לא יזכו באליפות השנה. כמובן שהסגל המסייע של לברון לעונה הבאה משמעותית יותר טוב ממה שהיה לו ב2010: מו וויליאמס לעומת קיירי אירווינג, אנתוני פארקר (בן ה34) לעומת דיון ווייטרס, אנטואן ג'יימיסון (בן ה33) לעומת אנדרו וויגינס (שעדיין לא הוכיח את עצמו כמובן, אבל בעל פוטנציאל עצום). למרות זאת, זו קבוצה חדשה שצריכה להכיר איש את רעהו, עם מאמן חדש (דיוויד בלאט!) שצריך להכיר את השחקנים והם אותו. מה גם שהקו הקדמי של הקאבס כרגע לא בדיוק מרשים, וכמובן שיש תחרות קשה מאד מהמערב, שכוללת את אוקלהומה סיטי המפחידה, לוס אנג'לס קליפרס האתלטיים להחריד וכמובן את האלופה החדשה, סן אנטוניו ספרס. לא יהיה קל לקליבלנד לשחק נגד כל אחת מהקבוצות הללו, וגם המזרח מתחזק לאט לאט. במידה וקליבלנד ינחיתו את קווין לאב, הסיפור יהיה שונה לחלוטין ואני אאלץ לכתוב את החלק הזה של הטור מחדש. אבל כרגע, לאב עדיין לא שחקן קליבלנד, ולדעתי יהיה די קשה לגרום לטרייד הזה לצאת לפועל.

קליבלנד תזכה באליפות עם לברון- ואני מוכן להתחייב על זה. רק לא בטוח שזה יקרה כבר בעונה הקרובה.