"כל עוד אני משחק ברמה גבוהה – אני ממשיך. וזה לא שאני חייב להוביל קבוצה, אבל בדקות שבהן אני על המגרש, אני רוצה לשחק טוב ולשחק את מה שאני יודע. לא אשתנה בגיל 40. ואתה יודע מה? גם כשאחליט לפרוש, אני לא פוסל להמשיך ולשחק ברמות נמוכות, רק בשביל שלא תהיה לי כרס. אני בעיקר מפחד להשמין"

רצה הגורל ובמקביל לכתיבת שורות אלו מסכמים את חייו של אחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים, המתאגרף מוחמד עלי (קסיוס קליי). עלי, מעבר היותו מתאגרף מוכשר, גם אם לא הגדול בכל הזמנים, הייתה דמות מושכת אש ודומיננטית. הוא היה ידוע בסגנון הדיבור שלו ובדעות הנחרצות לא פחות מאשר בסנוקרות שהנחית ובמהירות שהשתמש בה בזירה. בכל מקום בו היה נמצא כל העיניים היו נשואות אליו, הכול התמקד באיש אחד.

ואולי זה מה שמשך אצל טפירו, מעבר לקליעות הניצחון, האסיסטים וזריקות הקלאץ'. בכל מקום בו האיש היה, כמו מגנט, הכול התמקד בו. מאז פרץ לתודעה עם סל ניצחון בדרבי באוסישקין, דרך ההישגים כמנהיג בפעם הראשונה בחיפה ואילת, ועד שנות השיא בירושלים, בני השרון ובצרפת, טפירו התגלה כאחד שהכול עובר דרכו. לטוב ולרע. הוא עקף את פפי תורג'מן והפך לבעל הבית במלחה, לקח עם אמיר כץ וקורי גיינס קבוצות לצמרת, והיה אחד השחקנים המובילים באליפות אירופה בשבדיה, בה הגיעה הנבחרת למקום השביעי המכובד, ועוד פעם אחת באליפות אירופה של 2007.

הוא לא היה מנסיכי הכדורסל כמו קטש ושפר, או הלפרין וכספי, שכולם ניבאו להם עתיד מזהיר בגילאים הצעירים. הוא לא היה חלק מכול אותם שחקנים שגדלו בנבחרות ישראל, כמו בורשטיין וגרין, שיועדו בגיל 16 להשתלט על הבוגרת. ילד צעיר מהקריות, בתחילת הדרך עם כיפה על ראשו, שצמח מלמטה, והגיע אולי הכי גבוה שאפשר, בלי להיות דקה אחת במכבי תל אביב. הוא אחרון הדור הזה, שכלל את זלוטיקמן, פרישמן, פפי תורג'מן, דורון שפע, עדי גורדון ואחרים, שלא היו צריכים את המדים בצהוב כחול בשביל לעשות קריירה ענפה, ועוד לקחת בה תארים. הבכי שלו בגמר הפיינל פור ב2007 הדהד ונחרט באוהדים רבים. לא רק בגלל מה שקרה מסביב, אלא כי באמת לאיש הגיע לסיים את הקריירה עם תואר אליפות.

על המגרש, בשיאו, אחד הטובים שהיו. אחד משחקני הפיק אנד דרול הטובים שהיו כאן, אבל שומר בינוני ומטה. ראיית משחק של אומן, מבין את המשחק ברמות הכי גבוהות שיש, אבל לוקח על עצמו לעיתים יותר מדי, ולפחות פעם אחת התעמת על זה עם חבריו לקבוצה (ע"ע הוראס ג'נקינס). מלך הטריפל דאבל של כל הזמנים בליגה, ולא סתם זכה בתואר "שחקן העשור". יש דברים שהם מעבר לסטטיסטיקות ונקודות. התרומה שלו למאבק של השחקנים הישראלים על דקות המשחק שלהם לא תסולא בפז. העובדה שהמשיך לשחק עד היום בקבוצות קטנות כמו אשדוד ונס ציונה, גם כאשר היה מעבר לשיא, מוכיחה כמה הוא אוהב את המשחק הזה, וזאת צריכה להיות דוגמא ומופת לכל מי שמתחיל לשחק כדורסל איך זה צריך להראות. קודם כל מהלב.

אבל מעל הכול, הוא ייזכר כווינר ענק, עם קליעות ניצחון מרהיבות. המפורסמת מבין כולם היא הקליעה מהפינה בדרבי של 1994, עת הוביל את האדומים לניצחון באוסישקין ז"ל על היריבה העירונית, אבל היו עוד. הזריקה בסיבוב שניצחה להפועל ירושלים משחק צמוד מול הפועל גליל עליון, הניצחון על פנתנייקוס במדי אילת, הניצחון של נס ציונה על אשדוד (שגם אותו הוא שלח להארכה אחרי שקבוצתו הייתה כבר פיגור אסטרונומי) ויש עוד. כשהלך לו, בלתי ניתן לעצירה. כשזה לא נכנס (ואם הוא מתעקש), שאלוהים יעזור לנו.

מה הלאה? רק שישאר. ברק חקלאי מYNET שאל בפייסבוק שלו מה הקוראים שלו מעדיפים שטפירו יעשה לאחר הפרישה. זה לא באמת חשוב. מאמן, מאמן מקצועי (עוד לא פרש וכבר מועמד להפועל תל אביב) או מאמן נוער. על האיש הזה אסור לוותר. חשוב מדי לכדורסל הישראלי, ואסור לתת לו ללכת כמו שנתנו לתורג'מן והנפלד.

אז תודה לך איש מדהים, נעמתי לי מאוד (רוב הזמן). מה שתרמת לכדורסל הישראלי איש לעולם לא ייקח ממך, ואני מקווה שהאיגוד והמנהלת ימצאו את הדרך המתאימה להודות לך על כל השנים שלך בענף. תודה. פשוט אין מילה אחרת.

ואולי כאן לסיום זה הזמן להזכיר משהו שכבר כתבתי בעבר. שחקני עבר מפוארים, כמו דינו מנגין זכו להיות נשיאי כבוד של איגוד הכדורסל בארצם. אולי כאן זה הזמן להרים את הכפפה, ולהתחיל בקמפיין בו יזכה מאיר טפירו לנשיאות כבוד בכדורסל הישראלי. מגיע לו!

"צריך לבחון את הדברים. אני לוקח את הזמן שלי להחליט. זה יבוא מהלב. לטפח כדורסלנים צעירים? הלוואי. זו שליחות לעשות כזה דבר. להיות אחראי על מחוז למשל. למצוא את הטפירואים הבאים, אלה כיוונים שאני חושב עליהם".