אז אחרי שהחבורה האדומה של אורי אלון הניפה צלחת ראשונה, האלכוהול יצא מהדם, האוהדים התפזרו מכיכר ספרא וטורי האליפות הטריים נכתבו, זה הזמן לדבר על העונה שהייתה. אוהד גרייבסקי מסכם עונה שנגמרה (עבורו לפחות) בדמעות.
- אוהד גרייבסקי -- לפני שניגע במה שהיה, ניגע לדעתי במה שיהיה. מרוץ חימוש עצבני צפוי בקיץ של הפועל ירושלים ומכבי תל אביב. הצהובים של שמעון מזרחי ירצו להראות שמצדה לא תיפול שנית, בטח לא פעמיים ברצף (מה שלא קרה מאז שנות ה60), ומאידך ירושלים תרצה לקחת צעד אחד קדימה, בשונה מחולון, גליל/גלבוע וחיפה, שלא הצליחו לשחזר את ההישגים. ירושלים מכוונת ליורוליג, לקחת תארים גם בעונה הבאה ושמות הזרים והישראלים שנשמעים מועמדים (מקל, פישר, טיוס) מוכיחים זאת. אצל מכבי כבר התחילו לעבוד עם החתימה של רוצ'סטי, מטובי הגארדים באירופה.
החשש שלי הוא שמרוץ החימוש הזה ישים את שאר הקבוצות בליגה מאחור. הפועל חולון והפועל תל אביב עם אולמות חדשים, אבל התקציבים שלהם נמוכים בהרבה. בחיפה אחרי עונה ללא הכסף הגדול של רוזן, לא ברור לאן נושבת הרוח, וגם באילת נשמעים קולות על כך שדורון הרשיקוביץ' בודק אופציות אחרות. כדי שהדברים הללו לא יקרו, ושזאת לא תהיה ליגה של שתי קבוצות בלבד, צריך לחשוב על מודל כלכלי חדש - איך מגייסים לכאן את האורי אלונים האחרים. אחרת, הליגה תהיה כמו ביוון, שתי קבוצות מעל כולם. לי אישית אין בעיה עם עוד תארים לארון בארינה (גילוי נאות, כותב שורות אלו אוהד הפועל ירושלים), אבל כל הליגה תסבול מזה.
עשרים שנה מעכשיו, כשידברו על האליפות ההיסטורית של הפועל ירושלים, תשאל השאלה איזו מן קבוצה זאת הייתה? זאת לא הייתה קבוצת האהבה של עדי גורדון, לא הבלתי מנוצחים של פפי תורג'מן ואייץ וולדמן, לא הקבוצות של טפירו ולא הקבוצה של שמיר, חג'ג' וארנולד. היא מאוד מזכירה לי את אותה קבוצה של 2004. המון ציפיות, שחקנים תותחים שהגיעו, ישראלים בכירים, התרסקות במהלך העונה, אבל יכולת להגיע לרגע האמת בשיא הכושר. אז, זה נגמר בגמר גביע ובגביע היול"ב. שלשום זה נגמר בצלחת אליפות. לירושלים היו את כל הסיבות להתרסק. ההדחה מאירופה, התבוסה בגמר הגביע, פציעות, בלאגן עם חלק מהשחקנים ועוד. אלא שמאז גמר הגביע, במקום התרסקות הייתה נסיקה. ניצחון על מכבי בביתה שלה, עליה בכושר של שחקנים דוגמת סמית' ואליהו, ההגעה של מקי ותומפסון, וריצת 10-0 מסיום העונה ועד גמר הפלייאוף. לא אהבה, לא שחקני בית, פשוט הרים של כדורסל. ההבדל בין קבוצות אחרות של ירושלים לאורך השנים, שכאן פשוט האדומים של פרנקו לקחו את מה שנתנו להם. וזה הכל. היכולת של הפועל ירושלים לא להתרסק ברגע האמת, להראות חוסן מנטלי ברגע של סכנת שבירה, ופשוט לשחק כדורסל חיובי, היא לדעתי המפתח לאליפות הראשונה של האדומים.
למכבי תל אביב יש את התירוץ של פציעה של לא מעט שחקני מפתח לאורך העונה. אבל האמת היא, שמדובר בקבוצה מאוד בינונית. סופו הגיע עם משקל עודף, ליינהרט והיינס לא שחקנים ברמה שמכבי רוצה, ופארגו לא תמיד מספק את הסחורה. הקבוצה פשוט נבנתה לא נכון. אין פורוורדים בסגנון של בלו, שיגיעו מחוץ לצבע לתת שלשות. אין שחקני פנים דומיננטים ל30 דקות של משחק. הישראלים לא פגעו, היחיד שכן נפצע ברגעים המכריעים של העונה, והייתה ירידת מתח אדירה אחרי ההדחה מהיורוליג. וגם אם כן נקבל את הטיעון על הפציעות, אין הסבר לחזרה מ2-0 ל3-2 של אילת בסדרה. בכל מצב מכבי הייתה צריכה להגיע לגמר. עונות גרועות קורות, והשאלה היא איך מתמודדים איתן. הדבר הכי חשוב זה לא להשתולל, לא ללכת על החתמות של שמות מפוצצים באמת. ההיסטוריה מראה שהשחקנים היותר טובים שהיו למכבי באו משום מקום. האפמן, פרקר, באסטון ואחרים לא היו שחקני קצפת באירופה. ההחתמה של רוצסטי היא סימן טוב. גארד עושה משחק עם יכולת קליעה מצויינת. דווין סמית', סילבן לנדסברג, גיא פניני ובראיין רנדל נשארים כבסיס לעונה הבאה. פגיעה בזרים, בשילוב הבאת ישראלים נוספים (גל מקל, ד'אור פישר ודגן יבזורי מככבים ברשימות לאורך כל גופי התקשורת) מחזירה את הצהובים למקומה ב50 שנים האחרונות. מעמדה באירופה בכל מקרה לא יפגע, בגלל השיריון ביורוליג. וכל עוד זה לא ישתנה, אובדן תארים הוא פגיעה באגו, אבל לא משהו שפוגע במכבי תל אביב פגיעה אנושה.
זאת הייתה עונה מעניינת. אני לא יכול לשפוט את הרמה יחסית לשנים אחרונות, אבל אני כן חושב שבאופן כללי שותפו יותר צעירים. אולי זה הזמן, בעיקר שיש גרף עליה אצל הנבחרות הצעירות, לשקול להוריד את כמות הזרים לארבע לכל קבוצה, בשילוב עם החוק הרוסי. אהבתי לראות העונה שקבוצות שלא ממש ציפו מהם צמרת הגיעו לשם, מאידך אחרות התרסקו, חלקן לא היו בכלל בפלייאוף. אני מאוד נהנתי לראות משחקים של כל הקבוצות. בעיקר של קבוצות כמו ראשון לציון, גלבוע גליל ובני הרצליה בגלל שיתוף הצעירים. מעניין לראות האם ראשון תוכל לשחזר את ההצלחה של העונה שעברה, והאם אפקט האולם החדש בחולון ובהפועל תל אביב ישפיע. שתי האחרונות יחד עם הפועל אילת צפויות להעמיד תקציבים גדולים יותר מאשר שאר הקבוצות (מלבד מכבי תל אביב והפועל ירושלים), ועם השילוב של הקהל והאולם הציפייה היא להיות בטופ 8 של הליגה. יהיה חבל עם אילת, אחרי עונה טובה וקהל שהגיע למגרשים, תעלם מהמפה בגלל עזיבה אפשרית של הרשיקוביץ'. לא קל לשחקנים באילת. הנסיעות, המרחק מהמרכז והעלויות הגבוהות מרתיעות משקיעים. המנהלת צריכה לחשוב איך משאירים את הכדורסל באילת, בטח אחרי שנה אדירה. זאת תהיה עונת מפתח לנס ציונה ועירוני נהריה, האם הן כאן להישאר או שקבוצות שעולות ליגה אחרי שנה שנתיים מתחילות לתפוס מקום טוב בתחתית. הייתי שמח לראות את צביקה שרף, שעשה דברים אדירים עם אשדוד, נשאר עוד עונה כמאמן ראשי. הכל תלוי בתקציב הקבוצה, כי כמו שצביקה לא הסכים להישאר אצל פרי בראשון, ככה גם יהיה באשדוד.
משהו שמפריע לי זה חוסר הרצון של קבוצות לשחק באירופה. הסיפור הוא כלכלי נטו. לקבוצות לא משתלם לשחק ביורוצאלנג' או ביורוקאפ בגלל העלויות הגבוהות. אבל אי אפשר להתקדם בלי. אם כל מה שקבוצות רוצות זה לשרוד, וזה מה שהן משדרות, אנחנו לא נתקדם לשום מקום. הכל בסופו של דבר מגיע לכסף, והדברים האלו מעבר למנהלת. מעבר לשינוי התפיסה אצל הקבוצות, חייב להיות שינוי במשרד הספורט בנושא תקצוב ותעדוף ענפי ספורט. לא יכול להיות מצב שספורט הישגי כמו הכדורסל מקבל תקציבים זעומים, אבל הכדורגל עם התקציבים המנופחים שלו מביא רק מפכי נפש. כאשר יבואו התקציבים יבואו גם ספונסרים בעקבותם. הכדורגל נכשל. זה הזמן לתת במה לענפים אחרים.
ולסיום: שחקן העונה מבחינתי זה שון דאוסן. לא רק שהוא שיפר את יכולות המשחק שלו בצורה מדהימה. לא רק שאחרי שנים ארוכות יש לנו שחקן ישראלי דומיננטי עם משחקים רבים של 20 נקודות ומעלה, דאוסן הראה בגרות והבנה גדולה עם החתימה בראשון. הוא ויתר על הכסף הגדול עכשיו וירוויח אותו בעתיד עוד שנה שנתיים. רק את הכסף הזה הוא ירוויח ביבשת אחרת. אולי אפילו מעבר לים.
שון דאוסון. נבחר לתגלית העונה (עודד קרני, מנהלת הליגה)