|
היסטוריה ברוממה (וזה לא הנצחון של מכבי חיפה)
ספסל
,22/02/2010
האחים כהן כבשו את הוליווד * האחים מרקס הביאו לעולם את הקומדיה השחורה * האחים רייט המציאו את האווירון * והאחים פרי מסתפקים בכתבה משותפת ראשונה בתולדותיהם * להלן הדיווח של משפחת פרי הישר מרוממה * על רובי הוד ומשיח בן דוד *
---- מאת שי וליאור פרי ----
35 שנה ליאור ושי פרי ביחד. גדלנו באותו בית, חונכנו את אותו חינוך, ינקנו מאותו שד (גם אם בהפרש של שמונה שנים) ויצאנו מאותו רחם. עשינו הרבה דברים ביחד, גדלנו ביחד, טיילנו ביחד, הלכנו למשחקים ביחד, אפילו שיחקנו עונה אחת ביחד באותה קבוצת כדורסל (הפועל בית אורן, מקום אחרון בליגת חוף הכרמל) רק דבר אחד עוד לא עשינו ביחד, וזה לכתוב ביחד. הסגנון שלנו דומה (נו טוב, אנחנו מעתיקים זה מזה את אותן בדיחות וקלישאות) האהבה שלנו למכבי חיפה דומה (אצל שנינו היא נעה בין טירוף לשיגעון) והגיע זמן שגם נכתוב יחד איזה מניפסט חברתי שהוא בעצם שיר הלל לאהבתנו הגדולה, מכבי חיפה.
גדלנו בבית שבו אבא גדעון היה ונשאר אוהד שרוף של הפועל חיפה. ליאור, הבכור, היה מורד מטבעו. כל מה שאפשר לעשות כדי למרוד בהורים או במוסכמות או בשניהם – הוא עשה. סיגריות בגיל 12, אלכוהול קצת לפני כן, לעוף מבית הספר, לאהוד את מכבי חיפה, כל מה שהרגיז את ההורים, היו סמוכים ובטוחים שהוא עשה. בגיל 13 אבא גדעון היה מיואש. מילא שהילד מסריח מסיגריות, מילא שהוא על סמים ואלכוהול ומסתובב בברים של זונות, אבל למה לעזאזל הוא אוהד את מכבי חיפה ??? (תשובה : כי בשנת 1982 החתמנו את וילי סימס, דיויד בלאט וגלן קונסור).
לשי לא היתה ברירה אלא לאהוד גם כן את מכבי חיפה (תיקון טעות. היתה לו ברירה, לחטוף מכות רצח על בסיס יומי). כך השנים חלפו, ושני האחים לבית פרי אוכלים, נושמים ושותים מכבי חיפה (וגם המבורגרים אויר צח וקולה מידי פעם). כשלליאור נולד בנו הבכור יהונתן, שי התקשר להגיד מזל טוב. על הניצחון על מכבי כרמיאל. ודרך אגב, שמעתי שנולד לך ילד. כששי התחתן, ליאור שאל אם אפשר להקדים את החתונה לשלוש בצהריים, כי בערב יש משחק חוץ בחצור הגלילית.
והנה, מאז אותם ימים עליזים הרבה בירות זרמו בברזים (רובם, הישר לגרון של ליאור) וביום ראשון השבוע נפגשנו ברוממה. ליאור אמנם עובד בנתניה וגר בירושלים, אבל הוא הגיע לכרמל כי מדובר בערב שבו כל הדרכים מובילות לרוממה. סיכמנו שהוא יישאר לישון אצל שי, ולא יחזור לביתו בירושלים, כי מדובר במשחק ממנו אין דרך חזרה.
מאז המשחק המדהים בעונת 83' עת ניצחה מכבי חיפה את מכבי תל אביב (סל עם הבאזר של וילי סימס) משחק שליאור החמיץ כי הוא נתקע בפקקים נוראיים בכביש פרויד, לליאור יש טראומה שלא לאחר למשחקים. לכן הוא מגיע תמיד קצת לפני הזמן. למשל שמונה שעות לפני. לכן, למשחק שהתחיל בתשע בערב, הוא הגיע טיפה לפני, נניח בשתיים עשרה בצהריים. אז מה עושה ליאור שיש לו תשע שעות להעביר עד המשחק הגדול. אפשר לבקר את ההורים ולענות לשאלות חשובות כמו "מתי תסתפר", "מתי תעבוד בעבודה נורמאלית" "מתי תפסיק לשתות" ו"מתי תתבגר ותפסיק עם הטירוף הזה של מכבי חיפה". ואפשר פשוט ללכת ולשתות קצת כדי להעביר את הזמן. נחשו באיזו אופציה בוחר ליאור.
לכן, בערך משתיים עזרה ורבע, ועד תחילת המשחק, ליאור עושה סבב פאבים, בתי מרזח, ממזגות, מזקקות אלכוהול ומבשלות בירה מקומיות. זה מתחיל בארוחת בוקר מאוחרת במעיין הבירה (חביתה משלוש ביצים ושישה חצאי ליטר גולדסטאר) ממשיך בנדידה של מאה מטר לרחוב הנמל, לפאב של קלמן (ליאור הוא האוהד מכבי היחיד שקלמן מוכן למזוג לו בירה גיניס, למרות שקלמן הוא אוהד שרוף של הפועל חיפה) ואז עוברים לנשנוש של ארוחת צהריים קלילה בפאב העוגן (פרוסת לחם, חמש בירות ושמונה צ'ייסרים). בלי להרגיש (בעצם הכבד של ליאור כן הרגיש) הגענו לשעת אחר צהריים. עוד חמש שעות הקדוש ברוך הוא וקוז'יקרו מגיעים לרוממה, אפשר בינתיים ללכת קצת לחוף הים, להירגע. יש כאלו שנראים ביוגה או טאי צי על חוף הים. ליאור מעדיף להירגע עם שלושה עיתוני ספורט וכמה בירות ליד. במשך כל הזמן הזה שי עדיין בעבודה, מנסה לעבוד בקצב מטורף (דמיינו אדם שעובד בקצב מטורף כי דבון ג'פרסון אוטוטו מתלבש).
ערב יורד על הכרמל. ליאור משאיר את הרכב שלו בחוף הים לא כי הוא דוגל בסיסמה "אם שותים לא נוהגים" אלא פשוט כי הוא שיכור מידי מכדי לזכור איפה ידית ההילוכים, מה גם שהמפתח מסרב להיכנס לסוויץ' (בעיקר משום שליאור נכנס לרכב הלא נכון). מונית נעצרת לפני היכל רוממה, נהג עצבני הודף את הגופה של ליאור מהמונית, ורוטן על כמה זמן ייקח לנקות את כל מה שהמטומטם הזה פלט לו מאחור. שי בדיוק מסיים לעבוד ודוהר לרוממה אפילו שאין לו סוס (העיקר שגייסון ריץ' יהיה הערב על הסוס).
בכניסה להיכל האחים נפגשים. הו איזו פגישה מרגשת. כאן על המדרגות בכניסה לאולם ברוממה אמא לקחה אותנו לפסטיבל הילדים לפי 30 שנה. כאן גם חגגנו את הניצחון על גבעתיים כשכמעט הצלחנו להישאר בליגה. מהכניסה הצדדית הזו יצא האליל שלנו בשנת 82', דיויד מסטנבאום. אך, איזו נוסטלגיה.
אבל עם כל הכבוד לנוסטלגיה, ליאור מעדיף לחצות את הכביש, לקפוץ למסעדה האיטלקית ממול כדי להזמין משולש פיצה ו 12 בירות. אחת לשי, 11 לעצמו. נחשו מי גומר את הבירה שלו קודם.
שי, שתמיד העריץ את אחיו הבכור, מתעלם מהוראות האורטופד שלו להעמיס יותר מידי על הגב, ובמאמץ לא מבוטל לוקח את אחיו המעולף, גורר אותו במעלה המדרגות, ומניח אותו בתנוחה חצי מכובדת בשולחן העיתונאים. ריח האלכוהול אולי יפריע לספסל של הגלבוע.
ליאור נותן גרעאפס אדיר, והמשחק יוצא לדרך.
ככל שמדובר בלהתעורר משתייה כבדה, מדהים איך משחק כדורסל יותר יעיל מקפה, יותר אפקטיבי מרד בול, יותר מעורר מעלי גת ויותר מפכח ממקלחת קרה. איך שמתחיל המשחק, ליאור קם לתחייה, פוקח את עיניו האדומות, ולא מזהה את הבחורים בירוק. יותר מידי דברים חסרים לו.
ליאור חושב שזו השכרות, אבל לא, זו המציאות.
"איפה דרור חג'ג " שואל ליאור ההמום, שחושב שהוא כל כך שיכור שהוא נהיה עיוור. "חולה" עונה שי. "איפה ג'סי פלוט רוסה ?" מתעקש ליאור. "באבל משפחתי בארה"ב" מסביר שי. "איפה ג'רמי טיילר ?" מקשה ליאור. "נעלב כי לא שיתפו אותו מספיק, אז הוא חזר הביתה" מבהיר שי נקודה עגומה בקשר לסנסציית התיכונים. "איפה דבון ג'פרסון ?" זועק ליאור מיואש. "דווקא הוא על המגרש, רק שהוא נוכח נפקד הערב" עונה שי, ומסכם ערב מוזר מאד עבור מכבי חיפה.
ואכן, לרגע קשה היה להאמין שאבי אשכנזי בכלל יעמיד חמישייה על הפרקט. הזר החדש ממאדו אנג'איי מסנגל עוד לא הגיע, חג'ג כאמור חולה, טיילר בברוגז בבית, משה מזרחי עדיין פצוע ודבון ג'פרסון, דווקא במשחק שהוא חיוני יותר מאי פעם, בחר שלא להגיע. דווקא אייר ג'פרסון, כוכב העל, שחקו העונה, השחקן היעיל ביותר, המשתפר ביותר, הטוב ביותר, דווקא הוא לא תפקד הערב וסיים עם שלוש נקודות, שזה בערך עשירית מהתפוקה הקבועה שלו (ועם יותר עבירות ואיבודים מאשר נקודות).
ובכל זאת הצליחה מכבי חיפה משום מקום, עם שישה וחצי שחקנים בערך, לתת המון מלחמה בדרך לנקמה הגדולה על הקבוצה שפירקה אותה ב 35 הפרש בסיבוב הקודם.
לא נספר לכם את המהלך של המשחק, אנו בטוחים שיש בספסל כתבים טובים ומהירים מאיתנו, שבזמן שאנו עסוקים בהגיגים על אמא ואבא, כבר הורידו 500 מילה על המשחק. נספר לכם רק שעמית בן דוד הפך לערב קסום אחד למשיח בן דוד (17 נקודות באחוזים מצוינים, פלוס 4 ריבואנדים, והמון מנהיגות וכל מה שלא בסטטיסטיקה). הזר שעד כה די אכזב, ריצרד רובי, הפך לרובי הוד, גנב מגלבוע את הניצחון עם 17 נקודות, ג'ייסון ריץ' הוכיח שעם יכולת שכזו הוא עוד יהיה עשיר יום אחד (18 נקודותו שמונה קרשים) ועידו קוז'יקרו הישן והטוב נתן כהרגלו מלחמה אדירה, לקח את חפירה וכרגיל חפר מתחת לסל, ותאמינו לי שזו משימה לא קלה כשיש לך ענק אתלטי כמו רנדל על הראש.
הספסל של מכבי חיפה היה הערב דל מאי פעם, במיוחד אחרי שג'רמי טיילר הפך רשמית לפלופ של העונה, כאשר במחצית הוא זעם על כך שהוא לא משותף, ופשוט עזב הביתה. שמישהו יזכיר לילד המפונק שעם הרמה שהוא הפגין עד כה, לא היתה שום סיבה כן לשתף אותו, בטח כשהאינדיאני החביב בן סטרונג עולה מהספסל בלי להתלונן, מקרקף את היריבים מתחת לסל ולא עושה פרצופים כשהוא יורד לספסל.
להשלים את ההרכב החיפאי החסר עלה לכמה דקות משה מזרחי שלמרות שהוא חוזר מפציעה הוא עדיין נתן את הנקודות שלו ברגעי האמת (וכל המשחק המותח היה רגע אמת אחד שנמשך 40 דקות). גם המתאזרח טוד גולדן קיבל הרבה דקות משחק, כשכל תפקידו היה לעמוד על המגרש ולהיות ישראלי, מחווה לחוק הרוסי.
בגלבוע מאידך גיסא, תעלומה. הקבוצה שהיתה עד לאחרונה הלהיט של הליגה, נעלמה אי שם בעמק יזרעאל, בואכה מפרץ חיפה. מדגן יובזרי, קלעי השלוש המופלא של תחילת העונה, לא נשאר כלום (בעצם נשאר, 2 מ-7 מהשלוש). דיון דוואל סיים עם 17 אחוז מהשדה, אחוז שאפילו לגבינה איכותית לא מספיק. ג'רמי פארגו, פעם שחקן של 30 נקודות למשחק, נעלם מאז שגל מקל הגיע, ורק הזרים המצוינים בראיין רנדל ואייזיה סוואן השאירו את הגלבוע חזק בתמונה.
המותחן האדיר הגיע למעמקי שולחן העיתונות. שלושת כתבי הספסל, האחים פרי וחגי פלק המכונה פלקי שכחו את מעמדם הממסדי וקפצו והשתוללו בכל סל וכל עבירה. נרשמו חילוקי דיעות קשים בשולחן התקשורת. "לא היתה שום עבירה" צרח פלקי כאשר רנדל מבצע לכאורה עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות על קוז'יקרו, בעוד האחים פרי צורחים שזה לא רק עבירה בלתי ספורטיבית אלא גם ניסיון לרצח.
סופו של דבר, כולם יוצאים מרוצים. האחים פרי, כמו עוד 2,200 איש ביציעי רוממה, על הניצחון הדחוק, אך החשוב. פלקי ועוד כמה עשרות אוהדים מהגלבוע מבסוטים כי חיפה לא הצליחה להגיע להפרש המיוחל של 35 נקודות הפרש. אחרי המשחק אנחנו נרגעים, ומאחלים איש לרעהו להיפגש שוב בנוקיה, אם ירצה השם. או אם ירצה דבון ג'פרסון.
כתבות אחרונות באתר
|
|