קורל שמש, כתבת ספסל, משמשת מזה כמה שנים ככרוז של "איתי" באר יעקב, ומכירה אישית את רוב שחקני הקבוצה. משחקם של 'החברים של איתי' השבוע והטקס לזכרו החזיר אותה כמה שנים אחורה, אל רגעי ההנצחה של אז ושל היום.
-- קורל שמש --
הכתוב הינו טור דעה.השבוע נכחתי במשחק הבית הראשון של קבוצת "החברים של איתי", ורציתי לשתף ברגשות שלי. בתור התחלה, למי שעוד לא יודע, 'החברים של איתי' היא קבוצה שהקימו החברים של איתי לוי ז"ל (שנפטר במהלך אימון בבאר יעקב), קבוצה שמתחילה את דרכה בליגה ב' ומשחקת לזיכרו. מתחילת הליגה צברה כבר 4 ניצחונות מתוך 4 משחקים, ונראה שכרגע המפעל להנציח את איתי בדרך שהכי אהב נושא פרי.
ברגע שבאר יעקב החלה לשאת את שמו של איתי כחלק משם הקבוצה, כמה חודשים אחרי שנפטר, היה להט שלא היה לפני. האימונים היו מלאי אנרגיה, אבל לא האנרגיה הרגילה של לנצח אלא אנרגיה של הגאווה לשחק תחת שמו של איתי כחלק מהקבוצה. מעין תחושת שליחות לאיתי. ככל שהזמן עבר, שחקנים באו, שחקנים הלכו, ומטבע הדברים הקשר לשם הקבוצה כבר אבד, או לפחות נשחק.
השנה הוקמה הקבוצה, עירוני 'החברים של איתי' נס ציונה, והשבוע ערכה את משחקה הביתי הראשון, וניצלה את ההזדמנות לערוך טקס לזכרו. המשחק נפתח בהענקת חולצה למשה לוי (אביו של איתי), המשיך בשירו של חן בן אליהו המוכשר – מגרש המלאכים, ובהצגת שחקנים של הכרוז (התותח) תומר פרידר. במהלך המשחק היה לי מעין דה ז'ה וו, הרגשה כזאת שלא הרגשתי המון זמן. נהנתי לראות את השחקנים משחקים על הפרקט, נלחמים בשביל הניצחון, משחקים כקבוצה ולא שוכחים לרגע את מטרת הקבוצה. 'החברים של איתי' הם לא סתם עוד קבוצה, אותם לא מעניינים הכסף או התהילה אלא ההנצחה. קבוצה שלא רק הניצחון בראש מעייניה אלא גם הדרך.
את רוב החברים של איתי הכרתי עוד לפני שהוקמה הקבוצה, ואת השאר הכרתי במשך הזמן וחוץ מזה שהם שחקנים (ומאמן) טובים, הם גם אנשים מדהימים. אחד מהחברים של איתי זרק לי בסוף המשחק שלדעתם היכולת שלהם באותו משחק הייתה לא מספיק טובה, אך אני בתור צופה לא הרגשתי זאת אפילו לא לרגע, כי הלהט והאנרגיה חיפו על היכולת. היה לי כיף לראות את השיתוף פעולה על המגרש, את המשחק נטול האגו, את הלחימה על כל כדור והסיפוק מהניצחון.
הייתה לי גם תחושת אכזבה מסויימת. לא מהחברים של איתי, אלא משאר השחקנים. באמת שאני ציפיתי, לפחות בגלל שזה משחק בית ראשון של החברים של איתי אי פעם, שיבואו שחקנים כדי לכבד את זיכרון, בייחוד כשהמשחק ביום רביעי שבד"כ אין אימונים (לפחות בלאומית), ובאו רק שני שחקנים כדי לכבד.
אני רוצה שוב לפרגן ולהודות ל אופיר פרחי, אור פרחי, עומר חיים, נועם חיים, ליאור חסון, רן קפלן, טל בוסאני, אורן פליישר, גלעד שיקלר, גל ברמן, ניר לוי, תומר פרידר, לישי בוקאי, עומרי פרג'ון ואור גורין. על משחק מדהים, על רעיון הנצחה גאוני, על תהליך עצום ועל היותם מדהימים, שימשיכו להצליח ושימשיכו לכבוש את עולם הכדורסל. אני ממליצה בחום לעקוב אחרי הקבוצה הזאת , תופתעו לדעת שעדיין יש קבוצות שכיף לראות.
