אני זוכר באופן בהיר את משה סיני כובש שער מול מכבי חיפה ומעביר אותי מהכחול של הפועל פתח-תקווה לאדום של תל אביב. מאז נוספו טוטנהם ובוסטון סלטיקס, ג'ורדן, זידאן, קאנטונה, אדברג, סמפרס, אלן פרוסט. אלו האחרונים מילאו שעות של צפייה, מעקב, שמחה, עצב, אכזבה, ותחושת שייכות.

האדישות המדוברת הלכה והתפתחה מאז פרשת לאנס ארמסטרונג, אבל קדמו לה הביקורת שמיוצרת בלימודי התקשורת באוניברסיטה. במשך כל תקופת הלימודים, התואר מנסה להעביר מסר אחד ברור, שום דבר אינו מובן מאליו, או במילים אחרות, מאחורי כל: בעיטה, זריקה, צעד או סרב, ישנה מערכת שלמה של אינטרסים, יחצנים, בעלי ממון ומקורבים שתפקידם להמשיך להמליך מלכים, כדי שלא יישאר זמן או רצון לשאול שאלות.

חולי הספורט מכירים את התחושה טוב. עוד לפני שהראיון עם לאנס ארמסטרונג התפוגג, כבר נזרק ראשנו אל עבר הדבר הגדול הבא. בין אם היה זה דרבי בתל אביב או סופרקלסיקו בספרד, אף אחד לא עצר ושאל איזה נורות אדומות מצפצפות לנו באוזניים, פשוט חפרנו לנו את הבור הקטן ונתנו לדיסוננס הקוגניטיבי לעשות את השאר. הדיסוננס הקוגניטיבי משמעותו - הפער הקיים בין מערכת הערכים שאנחנו מקיימים לבין מערכת הערכים שאנחנו מאמינים בה כנכונה. ארמסטרונג, הוא דוגמא טובה: מצד אחד קיבלנו את היותו ספורטאי-על בעל סיפור מדהים, ומאידך ידענו שמשהו שם לא ממש מסתדר. כל זמן שלא היו בידנו הוכחות, הדיסוננס לא התרחש. אולם, מרגע הפיצוץ ועד ההכרזה שלאנס הוא הספורטאי השנוא ביותר בעולם, אצל כולנו נשאלו אות שאלות וניתנו אותן תשובות.

אם זה הולך כמו ברווז, ומדבר כמו ברווז, זה כנראה ברווז

מאותו אירוע מדובר, בראשי החלו לזמזם קלישאות מוכרות. כך למשל, "אם משהו נראה טוב מידי, הוא כנראה כזה!" או "אם זה הולך כמו ברווז, ומדבר כמו ברווז, זה כנראה ברווז" ו-"אם שני אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כדי שתלך לישון", זה לא קשור אבל זה טיפ מצוין.

עולם הספורט השתנה בעשר השנים האחרונות ללא הכר. צריך לחפש בזכוכית מגדלת את הספורטאים שנראים כמו שאר האדם ולא כמו מוטציות ענק שבאופן פלא מצליחות גם לרוץ, גם לקפוץ, גם לזרוק, גם לבעוט, גם פורהנד, גם בקהנד וגם להיראות טוב כשהם עושים את זה. הסיבה היא כמובן תחרותיות שהולכת ומתעצמת יחד עם טכנולוגיה שמתעצמת עוד יותר. השחקנים באן.בי.אי הם מפלצות, הם לא אנושיים ושונים בתכלית משחקני העבר. כמו גם, שחקני הטניס אשר צמחו לממדים עצומים. נכון שגם בעבר היו שחקני טניס גדולים, אבל לרוב מגרש הדשא היה מנת חלקם וסרבים היו הלחם היחיד שלהם. לא עוד, אותם נפילים היום עושים הכל, חמר, דשא, מגרש קשה. גם בכדורסל היו מפלצות אבל רובם היו "פוני עם טריק אחד", לא עוד, היום הם מכדררים, זורקים חצי מרחק, שלשות ויש להם עוד זמן להטביע. בכדורגל המצב מעט שונה, אולי בגלל שהמשחק הוא מעט שונה. לכאורה, גובה או גודל לא בהכרח נותנים היתרון בולט ויכולים להוות גם חיסרון , לכן נשמר איזון מסוים.

האם קיים סיכוי שאם זה נראה כל כך לא מציאותי זה באמת לא מציאותי? כמאמר הקלישה. האם במקום להלל את נובאק ג'וקוביץ ולהכתיר אותו כעילוי, תפקידנו לשאול כיצד הבחור מצליח לשחק 12 שעות ביומיים ולהיראות כאילו הוא הרגע התעורר משנת צהריים מפנקת? או למשל, חברו נדאל, אשר לאחר 8 חודשים ללא תחרות חזר ומאז לא היה גמר שלא היה שותף לו? ומה לגבי לברון גיימס? האם לא מן הראוי לשאול כיצד התפתח שחקן למימדים של סנטר וקיבל את כל היתרונות של גארד? למראית עין, התיאוריה מוציאה מהמשוואה את ספורטאים כמו מסי, פדרר ודומיהם, אך לא כך הדבר. אמת היא, כי ה"עילוי" שבהם עטוף בעטיפה אשר על פניו נראית הגיונית ולכן מסובך יותר להבין כיצד עזרו להם להגיע לרמות שבהן הם נמצאים.

הבעיה רבותי, אינה נמצאת באותם ספורטאים. הבעיה היא בנו הצרכנים. בעידן בו הרגש הפך למשימה בלתי אנושית והגיבורים נעשים בלתי אנושיים, התסריטאים של עולם הספורט מחפשים דרכים חדשות לשמור אותנו בתמונה. זאת גם הסיבה שמעט מאוד דברים יוצאים החוצה. איגודי הטניס מבינים טוב מאוד שהכרזה על ספורטאי במימדים של דיוקוביץ ככזה שעשה שימוש בחומרים אסורים תהיה מכת מוות לענף הטניס. מה לגבי מצב בו לברון יואשם וימצא אשם באותו העניין? האם זה לא יעמיד בספק את ההישגים של כל אלו שיבואו אחריו או היו לפניו. ומה אם חס וחלילה מסי החמוד והצנוע יספר באיזה ראיון, לאחר שנתפס בשימוש בעזרים מלאכותיים, שאין שום דרך לעשות את מה שעשה בלי להשתמש במשהו. כאילו לא ברור לכל מי שראה כדורגל בחיים שלו שלהבקיע 70 גולים בעונה זה קצת חשוד. כמובן שאם יקרה אחד מהדברים אוהדי הספורט יכנסו להלם, הם יוציאו את התסכול על אותו ספורטאי ושוב יתעלמו מנורות ההזהרה המצפצפות שזועקות עד השמיים: אם הוא עשה את זה , כנראה שיש עוד!!!

כדי לנסות ולהבין מה אנחנו, כאנשים פרטיים, חשים כלפי השאלות הללו, הנה שאלת מבחן: נניח שהיו מחלקים את האולימפיאדה לשני חלקים. אולימפיאדה אחת נקייה מכל רבב, לספורטאים בה אסור ליטול אפילו תרכיז של מיץ פטל שמה הסוכר ישפר את ההישגים שלהם. באולימפיאדה זאת תוצאת השיא ב-100 מטר תהיה 10:00 שניות - שזה הישג מדהים לאדם שעשה זאת ללא כל עזרה. מצד שני, תהיה אולימפיאדה שבה הכל הולך. סמים קלים, קשים, עירוי דם, השתלת עברים ביונים, חיבור מנוע סילון לעכוז ושם התוצאה ב-100 מטרים תהיה 6:00 שניות. מה הייתם מעדיפים לראות?

האם העסק נקי?

למי שתשובתו הייתה האולימפיאדה הראשונה והנקייה - אני אומר: בולשיט! בדיוק מאותה הסיבה שספורט נשים פחות מצליח מספורט גברים. אנחנו תמיד נעדיף לראות את האדם שעושה את הדברים הכי טוב בעולם. לא את האדם שעושה את הדברים הכי טוב יחסית לקטגוריה בה הוא משתתף. בחזרה לדיסוננס שלנו, כלפי חוץ אנחנו נשבח את האדם הנקי, אבל בפועל הטלוויזיה שלנו תהיה דלוקה על הג'מייקני הזה שהזריקו לו הורמוני גדילה בגיל 10 והיום הוא 3 מטר גובה ומסוגל לשבור את שיא העולם בקפיצה במוט בלי המוט. ככה זה, האדם לא מסוגל לחיות בלי הדיסוננס. הוא זה שמשאיר אותנו שפויים. הוא זה שאומר לנו, לדוגמא, שעצם העובדה שאנחנו אוכלים סטייק לא הופכת אותנו לאנשים לא מוסריים, כי אם גידלו את הפרה בשביל להרוג אותה אז זה בסדר. חזרה לספורט, את הפערים בין הרצוי למצוי יהיה תמיד מי שיסגור, ככה שאנחנו נמשיך לחיות את האשליה שאנחנו בשליטה.

כשבן ג'ונסון ניצח את קארל לואיס באולימפיאדה בריצת מאה מטר, לואיס אמר שאין סיכוי שג'ונסון עשה זאת באופן חוקי. שנים לאחר מכן התגלה שגם לואיס עצמו נטל אי אלו חומרים אסורים, ולכן הסיבה שאמר את מה שאמר היא שהוא ידע שבלי הסמים בן ג'ונסון לא היה מנצח את קארל לואיס שהיה בעצמו על סמים. על פניו השימוש בחומרים אסורים אינו מפריע לי. אדם שמוכן לסכן את חייו כדי להרוויח תהילה ועל הדרך לשעשע אותי, שיבושם לו. הבעיה היא שלכאורה הכול שווה, הצביעות לפיה ההבדל היחידי בין הספורטאים הוא יכולת וכשרון כשברור לגמרי שהרבה פעמים ההבדל נמצא במקומות אחרים לגמרי.

לסיום אומר, כי העובדה שלאנס ארמסטרונג עשה את מה שעשה לא מורידה ממיליוני הדולרים שגייס עבור מטרה חשובה כמו המלחמה בסרטן. כמו כן אסור לשכוח שאומנם הוא נעזר באי אלו חומרים, אבל הוא עדין גמה אלפי קילומטרים בתנאים מטורפים ונתן השראה למיליוני אנשים. כמה צביעות זאת מאיתנו הצרכנים לבקר את המפלצת שאנחנו יצרנו בצורך הבלתי נגמר שלנו בגיבורי-על. טייגר וודס, מייק טייסון, מארדונה, מריון ג'ונס ועוד רבים וטובים הם רק קורבנות של הציניות האנושית שחייה על הריגוש שהם נתנו, אך ברגע שהם לא עמדו בעקרונות המוסר, שרובנו לא עומדים בהם גם ככה, שרפנו אותם במרכז העיר כדי שחס וחלילה לא יחשבו שהיינו עושים בדיוק אותו דבר, לו היינו בנעליים שלהם.