|
דברים שרואים מבידגוז'
ספסל
,23/06/2011
עינת יפת, אוהדת מושבעת של נבחרת הנשים של ישראל, נסעה כהרגלה לתמוך בבנות באליפות אירופה בפולין. בכתבה מיוחדת ל'ספסל', עינת מספרת לכם ממבט ראשון על החוויה הלא כל כך נעימה על המגרש, יחסן החם של השחקניות לאוהדים, והדרך הארוכה הביתה.
אז נכון שהנבחרת הפסידה, ונכון שלא עלינו שלב והתצוגות או יותר נכון התבוסות על המגרש היו מאכזבות וכואבות מאוד (בעיקר לבעלי לב חלש ולכאלו שנסעו עד לבידגוז' בפולין...) אבל בכל זאת היה קמפיין ונבחרת ישראל נשים השתתפה גם השנה בטורניר היוקרתי ביותר של הכדורסל האירופאי. אז החלטתי להיענות לאתגר ולכתוב על החוויות שצברנו במשך הימים שהיינו בפולין. אבל לפני הכל אני רוצה להודות לחברותיי ל'מסע', שעודדו את הנבחרת עד שנגמר להן הגרון: יפעת, זהבית, רוויטל ודנה, אתן גדולות.
המסע יוצא לדרך: שדה התעופה בן גוריון 16.6.11 03:30 לפנות בוקר
"כשאני רואה אתכן אני יודע שיש אליפות אירופה" כך מקדם את פנינו בחיוך טל נתן בשדה התעופה בן גוריון, 3 ימים לפני שריקת הפתיחה של האליפות, כשהוא עומד בתור בבידוק הביטחוני יחד עם השחקניות והצוות המקצועי. כמובן שטל קצת הגזים, אני מקווה שיש עוד דברים שמזכירים לו שהיורו באסקט בפתח, אבל קיבלנו את דבריו כמחמאה, בכל זאת, התחלנו מסורת קטנה של ליווי נבחרת הנשים במסעותיה ברחבי אירופה: נסענו לעודד ביורו באסקט 2009 בלטביה, היינו בניצחון החוץ ברומניה במוקדמות בקיץ 2010 והנה גם השנה התייצבנו, בהרכב מורחב, כשפנינו מועדות לפולין.
אז נכון שהלוקיישן לא נשמע אטרקטיבי, אך כנראה שום יעד לא ירחיק משוגעים לעניין- מי שכדורסל נשים זורם בדמו- וכך יצאנו למסע משלנו, חמש נשים בגילאי 30-40 עם מטרה אחת ברורה: לעזאזל, לחזור כבר עם ניצחון מאליפות אירופה!
18.6.11 יום שבת בבוקר
הדרך מוורשה לבידגוז', העיר בה התקיימו המשחקים של בתים A ו- B הייתה ארוכה ומייגעת, ומסתבר שלא יעילה בכלל לנוסעים עם מזוודות, בטח לא לכאלה שהגיעו מישראל עם תיק מלא בדגלים, פוסטרים, באנרים זמבורות ומשרוקיות. בזמן הנסיעה, שארכה 4.5 שעות, יפעת החלה בחלוקת העבודה: מי מבנינו דגלנית ראשית ודואגת לתליית כל הדגלים, מי אחראית סאונד שמחלקת את הזמבורות והמשרוקיות, מי תולה את השלטים והבאנר ומי דואגת לחייך יפה לסדרן הפולני שייתן לנו להכניס מספריים וקאטר לאולם יחד עם בקבוקי המים.
כשהגענו לבידגוז', אחרי שהבנו סוף סוף איך מבטאים נכון את שם העיר (באנגלית זה נשמע יותר גרוע: bydgoszcz) עשינו סיור רגלי באזור הבנו שסך הכול העסק לא כזה גרוע- מדובר בעיר יחסית גדולה עם כ 400,000 תושבים, יש הרבה חנויות, שני קניונים גדולים, מסעדות, בתי מלון ואווירה נחמדה ברחובות.
הפולנים בבידגוז', אגב, לא כל כך הבינו מה חמש נשים ישראליות עושות בעיר שלהם. מי שמסתובב ברחובות, בקניון הראשי או באתרים השונים בעיר יכול לטעות ולחשוב שמה שמעניין את הפולנים זה פסטיבל המים המתקיים באותו הזמן בעיר ולא מקבץ של שמונה נבחרות מהטופ האירופי.
18.6.11 20:30 משחק ראשון מול צ'כיה
נרגשות ושמחות נכנסו לאולם בו מתקיימים המשחקים, אך מהר מאוד חשכו עינינו- האולם פשוט נוראי. נכון, מדובר באולם חדש עם כ6500 מקומות ישיבה, אבל כשבקושי 10% ממנו מלא קצת קשה להרגיש שאת במשחק רשמי, זה מרגיש הרבה יותר כמו במשחק אימון. כנראה שבפיב"א לא ממש מאמינים בשיווק ופרסום, חוץ מכמה באנרים של "יורו באסקט 2011" שנתלו בתוך האולם, לא ראינו פרסומים או יחסי ציבור למשחקים ברחבי העיר. תשכחו מלקנות מזכרות או חולצות מהטורניר, אמרנו תודה כשראינו שלפחות הקפיטריה באולם פתוחה...
בתוך האולם פגשנו במקבץ של משוגעים לכדורסל נשים מכל העולם (כן, כו, פגשנו אוהדים גם מסין ומארה"ב ולא רק מאירופה..). לפחות בעניין הזה לא הרגשנו בודדות, ולישראל היה ייצוג הולם שהורכב ברובו מבני משפחה וחברים של השחקניות.
נחזור לאולם, בפיב"א כנראה החליטו להעניש את האוהדים שכן בחרו להגיע למשחקים. הקהל ביציעים התלונן ובצדק שלעודד מהמגרש הזה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. היציע התחתון, זה שאמור להיות הקרוב ביותר למגרש, מרחוק כ20 מטרים מהפרקט, ולמרות שהכרטיסים שלנו היו לשורה 3, היינו צריכות משקפות כדי לראות מי עולה בחמישייה. אז החלטנו לאסוף את הציוד ולעבור לעודד מאחורי הסל, בצד של הספסל בכחול-לבן, כדי שהשחקניות יוכלו לשמוע אותנו מעודדות וכדי שיוכלו לראות את הדגלים והשלטים שהבאנו.
גם השחקניות אגב, לא נשמעו מרוצות מהאולם והתלוננו כי הסלים חדשים ולכן קשים. זה אולי מסביר את התוצאות הנמוכות בכל המשחקים בשלבי המוקדמות. אני תוהה לעצמי אם חוץ מהסדרנים הפולנים שלא הייתה להם ממש תעסוקה, והמעודדות על המגרש, יש עוד מישהו שיצא מרוצה מהאולם. לפחות הכרטיסים למשחקים לא היו יקרים. כ38 ₪ לכרטיס המאפשר כניסה לשני משחקים צמודים המתקיימים באותו היום.
אל צוות העידוד שלנו במשחק הראשון הצטרפו קבוצה של תיכוניסטים מראשון לציון שהגיעו לביזגוז' במסגרת אליפות העולם באתלטיקה לבתי ספר תיכוניים, המתקיימת באותם ימי בעיר. החבר'ה הצעירים היו בטיסה עם מיכל אפשטיין ביום שישי וכשהיא שמעה שהם מגיעים לאותה העיר היא הזמינה אותם למשחק בשבת.
על המשחק הראשון אין יותר מדי מה להוסיף, ועדיין קצת קשה לי לתאר את המהלכים במגרש או לראות את השידור המוקלט - כי זה עוד טרי וכואב, למרות שדווקא את המשחק הראשון הנבחרת שלנו פתחה מצוין ואפילו הובילה בדקות הראשונות. אך כולם יודעים איך המשחק הסתיים והאכזבה מהתצוגה על המגרש הייתה גדולה מאוד. נקודות האור במשחק היו דווקא הצעירות: נועה גנור שנתנה הופעה יפה, ונעמה שפיר שנלחמה לאורך כל הדקות שלה על המגרש.
19.6.11 יום ראשון- ערב המשחק מול בלארוס
את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר מפוארת במלון שלנו והלכנו לקניון הסמוך. במהלך השיטוט בחנויות פגשנו את שי שני, יו"ר האיגוד, ומוטי אקסמיט הדובר, שניסו לעודד אותנו ואמרו שההפסד אמש היה צפוי וגם מול בלארוס יהיה קשה מאוד להפתיע, כמעט בלתי אפשרי. אנחנו, חבורה של נשים שהגיעה במיוחד מישראל לפולין, לא אהבנו כל כך לשמוע את זה, ולא הסכמנו עם הדברים. החלטנו שהערב נגביר הילוך בעידוד ואולי זה ידחוף את הנבחרת קדימה...
במשחק השני מול בלארוס כבר התחברנו עם יתר האוהדים הישראלים והתאחדנו כולנו ביציע המשותף מאחורי הסל שנצבע בכחול לבן: ההורים של ליעד סואץ קרני היו, יחד עם בעלה המקסים אמיר, ההורים של קטיה לויצקי הגיעו גם הם, אבא של נעמי קולודני, אבא של שי דורון ואבא של לייני שהגיע במיוחד מארה"ב לראות את הבת שלו על המגרש, "אחרי חמש שנים שלא ראיתי אותה משחקת", הוא אמר לנו. יחד איתנו הייתה בחורה ישראלית שגרה בבריטניה ושיחקה בעבר בישראל וכיום היא לומדת ומאמנת בבריטניה, והגר, בחורה חמודה שמאמנת נערות בעירוני נתניה עם החבר שלה שבאו לראות את המשחקים.
אז אחרי כמה תמונות של המדים של נבחרת בלארוס, תפילה קטנה בלב ותקווה שאולי טיטי (טטיאנה טרויה) ששיחקה בעבר בישראל, תזכור לנו חסד נעורים, המשחק התחיל ואפילו היה צמוד בהתחלה. השחקניות שלנו נלחמו על המגרש ונראה שהן יותר מתואמות ונלחמות מהמשחק הראשון. גם לירון כהן נכנסה טוב למשחק, עובדה שנתנה לנו תקווה ולמחצית ירדנו בתוצאה נמוכה מאוד אך לפחות לא בהפרש גדול, 26:18 לבלארוס.
על המחצית השנייה אין יותר מדי מה להרחיב. הריבאונד הרג אותנו, הרג במכה וגם עשה וידוי הריגה אחר כך. אנחנו בעצבים, צורחות, מעודדות, עוברות מהזמבורה לדגל ומהדגל לזמבורה. מנסות לשמור על אופטימיות, אבל ברבע השלישי ב-15 הפרש כשאלי רבי מוציא את לירון מהמגרש אנחנו מבינות שהוא ויתר על המשחק ומתיישבות, אם ככה, אז גם אנחנו נשמור את הכוחות שלנו לבריטניה... זהבית מציינת שאם אלי רבי עושה כ"כ הרבה חילופים ורוצה לשמור על החמישייה טרייה למחר אז כבר שיעלה אותנו למגרש- חמישייה מתואמת שנלחמת לא פחות, שאפילו חולצות של ISRAEL יש כבר עלינו. אני עונה לה בחיוך שאנחנו לא רשומות בטופס, ואם את קולודני לא יכלו לרשום, אז כנראה שגם אותנו לא ומוטב שנשאר לעודד ביציע...
אחרי המשחק אנחנו לוחצות ידיים לשחקניות, פליישר וליעד מודות לנו על העידוד, כשאבא לייני רואה אותי עם מצלמה ביד הוא מבקש ממני שאצלם אותו עם הבת שלו "ותעלי לפייסבוק שלי את התמונה" הוא מבקש בחביבות. אנחנו מחתימות על השלט הענק שלנו את השחקניות שלא חתמו לנו במוקדמות שנה שעברה וכשאני שומעת את שי דורון אומרת לאבא שלה ש"אם לא קולעים אי אפשר לנצח" אני מבינה שהולך להיות קשה מאוד במשחק מול הבריטיות.
בדרך חזרה למלון אנחנו פוגשות בסופר שבקניון את גילי שם טוב והצוות של ערוץ 1, שמפרגן לנו על המסע. אנחנו מחליפים חוויות על שני המשחקים הראשונים וגילי אומרת בחצי חיוך שהיא לא יודעת אם להזמין בייביסיטר לילד לעוד כמה ימים או שהיא חוזרת הביתה כמתוכנן. אנחנו אומרות לה להיות אופטימית.
באותו הערב התקיים המשחק בין צ'כיה לבריטניה. החלטנו להגיע לעודד את הצ'כיות ובמקביל להכיר את האויב מקרוב. מלחמה או לא? ניצחון של הבריטיות ואנחנו יודעות שהעסק גמור.
במהלך המשחק ישבתי קצת עם לירון כהן ואורנה אוסטפלד ושוחחנו על הטורניר עד כה. לירון הסבירה לי שהסלים חדשים וקשים, שכנראה עדיין לא הטביעו עליהם, וזה כנראה מסביר את התוצאות הנמוכות בכל המשחקים וגם העובדה כי מדובר בשלבים הראשונים של הטורניר שהנבחרות עוד מתרגשות וחוששות וכי רמת המשחקים והתוצאות - ודאי יעלו בהמשך.
שאלתי אותה אם החילופים הרבים שאלי רבי עשה בשני המשחקים הראשונים והמנוחה שנתן לחמישייה אכן עוזר לה כשחקנית להגיע טוב יותר למשחק השלישי. היא ענתה שבמשחק הראשון החמישייה השנייה הצליחה לרוץ יפה יחד ולצמצם את ההפרש ושהיא מקווה שהמנוחה תעזור לגוף להגיע רענן למשחק האחרון. "האווירה לפני המשחק מחר הוא סוג של גמר גביע, משחק על כל הקופה. אסור לנו לבעוט בדלי כמו בשני המשחקים הראשונים". היא אומרת נחושה ואני מאמינה שמחר אולי באמת יהיה יותר טוב.
אורנה ציינה את אכזבתה העמוקה מפיב"א על הארגון. "אין שיווק, אין פרסום ובגלל זה גם אין קהל", היא הסבירה את היציעים הריקים באולם. סיפרתי להן על בחור חביב בן 33 שפגשנו במלון, סיני אמריקאי שעובד בכלל בליטא, והגיע במיוחד לפולין לראות את המשחקים. כמובן שהצלחנו למשוך אותו לצד הישראלי, יחד עם כמה אמריקאים שפגשנו והבטיחו לעודד את ישראל. אולי נגיע ליעד, אני אומרת לבנות שהוא - לאגד 50 אוהדים לנבחרת הנשים שלנו.
יום שני 20.6.11 הקרב על העלייה עם בריטניה
מלחמה, מלחמה, מלחמה, זו התחושה במחנה האוהדים וגם בקרב השחקניות. "זה המשחק שלנו, אנחנו לוקחות אותו" אני אומרת לחברות שאיתי מוכנה לקרב עם הציוד הרגיל. אנחנו מגיעות לאולם, מרגישות בו כבר כמו בבית, נותנות כיפים לסדרנים הפולנים של פיב"א (שעודדו את ישראל בכל המשחקים!) ותוך דקות ספורות פורסות הכול. עכשיו נשאר רק לנצח את הבריטיות ולעשות היסטוריה.
דווקא המשחק הכי חשוב נפתח לא טוב לנבחרת, אבל את זה אני בטח לא צריכה לספר לכם. הייתה תחושה שלא משנה מה נעשה, המשחק לא יסתיים לטובתנו. זה חיזק את התחושה שהטורניר הזה מהרגע הראשון לא נפתח טוב, מעין עננה שחורה , נאחס לא מוסבר שפשוט מסרב להרפות. אחרת אין לי מילים להסביר את מה שראינו על המגרש. כל כך הרבה שחקניות מוכשרות שנלחמות, משחקות הרבה שנים יחד ומשום ממה- זה לא התחבר השנה. משהו לא עבד, לא זרם, בעיקר בהתקפה ואני בטוחה שטובים ממני עוד ישבו וינתחו ויעלו הסברים ותשובות.
אין צורך לתאר את האכזבה שלנו מהמשחק האחרון. התחושה הקשה היא בגלל שאת הבריטיות באמת אפשר היה לנצח ואפילו ניצחנו אותן פעמיים במוקדמות לפני 3 שנים. "זה לא פייר" אומרת אחת מהחברות שלי "נבחרת שמגיעה פעם ראשונה ליורובאסקט עולה שלב ואנחנו כבר 20 שנה בלי ניצחון". היא בהחלט סיכמה את התחושות של כולנו.
אני רוצה לשתף אתכם ברגע כואב ומרגש בסוף המשחק, שאני לא בטוחה אם המצלמות תפסו אותו. אלי רבי נתן כבוד לליעד סואץ קרני והוציא אותה דקה וחצי לסוף המשחק. כל האוהדים הישראלים ביציע עמדו על הרגלים, מריעים לה וקוראים בשמה. תמי, אמא שלי ליעד, אומרת לנו שזה כנראה משחקה האחרון במדים הלאומים. אנחנו מסתכלות עליה ורואות אותה יושבת בצד, על הרצפה ובוכה. מבינות כמה היא מאוכזבת וכואבת לסיים קריירה מפוארת וארוכה בנבחרת ללא ניצחון. כואב הלב היה לראות אותה ככה. בסוף המשחק ליעד היא זו שניגשת אלינו להודות לנו. אנחנו מחבקות אותה ומודות לה על כל השנים.
המסע נגמר, חוזרים הביתה...
את הדרך חזרה מבידגוז' לוורשה עשינו עם הנבחרת. ויתרנו על החוויה של הרכבת ונסענו עם הצוות והשחקניות ישר לשדה התעופה. אני חייבת לציין שכולם קיבלו אותנו מאוד יפה. נסיעה ארוכה של למעלה מחמש שעות, אך בהחלט הייתה בלתי נשכחת. דנה נראתה ללירון את התמונות במצלמה שלנו "שתתרשמי כמה שנהנינו מהמסע הזה למרות הכול", היא אמרה לה, "ועל זה אנחנו מודות לנבחרת" דנה הוסיפה בחיוך. השחקניות הודו לנו על העידוד והתמיכה והצטערו שהגענו לראות אותן מפסידות. בדרך הארוכה שיחקנו משחקי אוטובוס בהובלת מיכל אפשטיין ולייני (רק חבל שגם הפעם הפסדנו...) וכשחשבנו ששום דבר לא יכול להיות יותר גרוע הבנו שכנראה טעות בידנו. כמה ק"מ לפני שהגענו לשדה התעופה אחד מהגלגלים של האוטובוס נשרף וכולנו ירדנו בבהלה החוצה. אחרי דקות ספורות הקיפו אותנו שתי ניידות כיבוי אש ושתי ניידות משטרה שהוזעקו למקום. הצוות כולו צחק (ושלף מצלמות כמובן) ותהינו אם אלו הם מצבי החירום של הפולנים. מזל שהבאנו להם תעסוקה... אחרי שהגיע האוטובוס החלופי המשכנו בדרכנו לשדה.
מילות סיכום...
אז איך מסכמים מסע שכזה? היה כיף, אין ספק בכלל, אבל הכיף מהול בהרבה מאוד אכזבה. כאוהדות מושבעות של הנבחרת אנחנו לא מסוגלות להגיד על השחקניות מילה רעה, אלא רק להביע תסכול ואכזבה מהפסדים הכואבים, בעיקר לאור קמפיין המוקדמות שנה שעברה שהיה חלומי. אנחנו יודעות שהן רצו לא פחות מאיתנו ונלחמו כמה שהן יכלו. שמענו הרבה קולות בארץ על הרמה של הנבחרת ועל זה שלא הגיע להן להיות בטורניר, אבל אנחנו נמשיך לעודד ולהגיע למגרשים. את כדורסל הנשים ובעיקר את הנבחרת אי אפשר להוציא מאיתנו. אנחנו כבר התחלנו בתוכניות ליורו באסקט 2013 בצרפת. אנחנו נהיה שם. ואתם?
כתבות אחרונות באתר
|
|