ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

מי אמר פלופ רוסה?
ספסל ,15/03/2010

בתחילת העונה ירד ליאור פרי על הזר הפורטו-ריקני של חיפה * מאז קריירת הפוטבול לא השיג הראנינג בק האגדי 22 נקודות כו הערב * על הדרך נזכר פרי בקרבות הגדולים מול נתניה אי שם בשנת שמונים.

בקיץ כשהתבשרנו שמכבי חיפה הביאה שחקן פוטבול פורטוריקני לשמש כשחקן חוץ, חשבנו שמדובר בבדיחה. אחרי המשחק הראשון בגביע ווינר טענתי שהבדיחה אפילו לא מצחיקה. מהר מאד הדבקתי לג'סי פלוט רוסה את הכינוי פלופ רוסה, וכמה וכמה משחקים בהם רוסה נתן מספרים שמתאימים לגבינה דלת שומן הצדיקה את הכינוי. כחסיד הכדורסל הכחול לבן לא הבנתי למה להביא זר שתפוקתו פחותה משחקן ישראלי ממוצע, אבל הערב ג'סי פלוט רוסה ענה בגדול למקטרגיו, כלומר לי.

עם שש שלשות באחוזים כמעט מושלמים ו 22 נקודות ב 26 דקות נתן רוסה כנראה את משחק חייו, וכנראה זו הפעם הראשונה שהוא עשה כל כך הרבה נקודות מאז סיים את קריירת הפוטבול שלו (אפילו שלושה טאצדאונים לא היו מביאים לו כל כך הרבה נקודות).

אבל נעזוב לרגע את רוסה הנפלא ונחזור שלושים שנה אחורה, קצת נוסטלגיה רבותי. בשנת 1980 הייתי עדיין נער צעיר ואכול תסכולים ובעיות אישיות. הייתי לוזר, מבודד, דחוי, שולי, לא מקובל חברתית ואוהד מכבי חיפה כדורסל (אלו היו השנים בהן חיים זלוטיקמן, הארווי לאסוף, שרי בן צבי, ראלף דניאלס וברנרד קימבל שלטו בחיפה האדומה). מכבי שלי היתה בליגה א' מחוץ צפון, ונלחמה ראש בראש עם מכבי נתניה על הכרטיס לליגה הלאומית.

בנתניה קבלנו בראש שמונה הפרש, זה היה ההפסד היחיד שלנו באותה עונה, ונתניה לא הפסידה כל העונה, כך שהיינו אמורים לנצח אותם בתשע כדי לעלות. למרבה המזל נתניה מעדה (נדמה לי שמול מכבי דרום) וכך המשחק האחרון של העונה היה אנחנו נגדם, ראש בראש, מנצחת עולה ללאומית, מפסידה נפגשת בעונה הבאה שוב עם אליצור קרית חיים ומכבי תל חצור.

שיחקנו אז במגרש של בריכת מכבי. קיבולת האולם 150 איש, מהם 80 במיני יציע מעל הסל, 40 על הספסלים של הקבוצות, 25 בעמידה על הקווים וחמישה מתחזים לשופטים. לכן, כדי לעדכן את ההמונים על הנעשה במגרש, התקינו על הדשא בבריכת מכבי מסך ענק, ושידרו את המשחק. איכות השידור היתה זוועתית, סאונד לא היה, בקושי הצלחנו לדעת מה התוצאה, ובכל זאת אני זוכר את המשחק הזה כאילו זה היה אתמול.

על הקווים היה המאמן האגדתי צוצו לדרמן. החמישייה שלנו כללה את השוטינג גארד טובי סלילת, הקומבו גארד משה ביטר, הסנטר ארז נאורי, הסמול פורוורד המתאזרח הג'ינג'י דיויד מסטנבאום, ושיט, אני לא זוכר מי היה השחקן הנוסף בחמישייה. מכל מקום, כשראינו על המסך סימנים של ריקודים וצהלה הבנו שניצחנו ועלינו ליגה, והשארנו את נתניה להתבוסס במיץ של בית"ר בית אליעזר.

כך החל הרומן שלי עם מכבי חיפה, רומן אשר להבדיל משלוש גרושותי, נמשך עד עצם היום הזה.

והנה שלושים שנה חלפו. אני כבר לא נער דחוי ומנודה, כיום אני גבר דחוי ומנודה. ומכבי חיפה שלי חוזרת בגדול בקאמבק נפלא שנמשך כבר עונה שנייה ברציפות. אז כמו לפני שלושים שנה אני גורר את אחי הקטן שי (כיום הקטן הזה כבר בן ל"ה שנים) וכמו בעונת 1981 הנפלאה אנו מגיעים לרוממה ורואים את וילי סימס, רק שהיום הוא העוזר מאמן של נתניה, ואז הוא היה יהודי צעיר שהגיע עם נבחרת ארה"ב למכבייה ונשאר בחיפה.

פרט לשפע הנוסטלגיה יש גם משחק כדורסל, והאמת, אבוי לליגה שככה נראה משחק בין מקום שני לשלישי, משחק בין שתיים מבכירות קבוצות הכדורסל בארץ, קשה להאמין שככה נראה משחק סופרקלאסיקו, קרב על הסגנות לקראת הפיינל פור הצפוי, זה מתחיל מכך שרוממה חצי רק (טוב, בואו נפרגן, חצי מלא) ממשיך בכך שנתניה שטוענת לסגנות הביאה איתה בקושי 30 אוהדים, וממשיך בכדורסל שכונתי לא מלהיב,

יש לי הרבה סימפטיה למכבי אליצור ברק נתניה. קבוצה עם מינימום תקציב, שמוציאה מעצמה מעל ומעבר. עם שלושה זרים טובים (פינוק, וושהאם וקילינגסוורת') והרבה ישראלים צעירים ואולי לא הכי מוכשרים, אבל שנותנים המון. המאמן אריק אלפסי לא חושש לזרוק למערכה את הישראלים שלו, ולתת לשחקנים כמו שון ויינשטיין, ליאור חכמון, גור אריה וערן אסנטי דקות חשובות.

ראינו את אלפסי מוציא מהקאדר הבינוני למדי שלו מעל ומעבר. שלושה ניצחונות בסוויפ ענק על ירושלים, כולל שניים במלחה, עוד ניצחון על מכבי תל אביב, מי צריך יותר מזה מעולה חדשה ?
ובכל זאת מכבי חיפה עדיפה על נתניה לאין ארוך. יש לחיפה שמונה אמריקאים. תורידו את ג'רמי טיילר שכלל לא נרשם למשחק, טוד גולדן ובן סטרונג שלא רואים פרקט, ריצ'ארד רובי שנכנס מייד לבעיית עבירות, ועדיין יש לחיפה ארבעה זרים חזקים, שזה קצת יותר מידי עבור שמוליק ברנר והחברים.

אז כמו שאמרנו, ג'סי פלוט רוסה תופס יום מטורף וקובר שש שלשות נהדרות. אייר ג'פרסון אחרי כמה משחקים חלשים חוזר לעצמו עם 19 נקודות ו-8 ריבאונדים, ג'ייסון ריץ' מרביץ 18 נקודות עם 89 אחוז מהשדה, וממאדו אנג'איי על 216 סנטימטריו יוצר מטריה אוירית תחת הסל, אפקטיבית יותר משתי סוללות פטריות מתוגברות בסוללת טילי הוק. גם בגזרת הישראלים יש לחיפה יתרון ברור. דרור חג'ג' חוזר ליכולת הנפלאה מירושלים, מהעידן הטרום מכבי תל אביבי שלו, עם שבעה אסיסטים וחמישה ריבאונדים, משה מזרחי עולה מהספסל וקובר שתי שלשות, קוז'יקרו הישן והטוב עושה דאבל דאבל (11 נקודות ו 10 ריבאונדים) אז מה הפלא שמהרבע השני ואילך אנחנו יותר מתעניינים במה ירושלים עושה בנהריה מאשר במשחק ברוממה.

אחרי רבע ראשון שקול עם יתרון נתנייתי מפתיע (כשליאור חכמון תופס את יום חייו, או לפחות את מחצית חייו) העסק נרגע ברגע שפלוט רוסה מאפס את הידית הקטלנית ביותר. בהפסקה אני כבר יכול לשתות בנחת שלוש בירות, כי די ברור לי שחיפה בדרך לניצחון. ברבע השלישי אני כבר לא מתאפק ומדליק ג'וינט קטן, כי עם 14 הפרש וג'פרסון בכושר שיא המשחק אוטוטו גמור.

ברבע הרביעי מתברר שכנראה גם הראש של אשכנזי וחבורתו נמצא בנעשה בעין שרה, ואז טוני ווישהם המצוין עם עזרה מקילינגסוורת' מורידים בלי שנרגיש לחמש הפרש, אבל אז שלשה מספר שש של פלוט רוסה, דאנק נהדר של ג'ייסון ריץ' (השחקן המפתיע ביותר העונה בחיפה) ועוד בום בום של ג'פרסון והבשורות מעין שרה משלימות ערב נפלא לספורט החיפאי לדורותיו.