מעטים הדברים שטרם נכתבו אודות גרג פופוביץ' בשבוע האחרון ומעטים עוד יותר הדברים שלא נכתבו עליו ב-20 השנים האחרונות. ככה זה כשאתה האיש המרכזי והמשפיע ביותר במערכת כל כך מוצלחת, בתחום תחרותי ומלחיץ כמו הכדורסל האמריקאי. ובכל זאת מאז נודעה בחירתו של פופ למאמן העונה בפעם השלישית בקריירה, השם שלא יוצא לי מהראש בהקשר זה הוא דיוויד מויס, המפוטר הטרי ממנצ'סטר יונייטד.

התעסקות התקשורת בפיטורי מויס בשבוע החולף, כאילו כאיזון של הקוסמוס, התנהלה במקביל לטיפול המלטף והאוהד שקיבל ממנה גרג פופוביץ'. כפי שאני רואה זאת, מערכת הסן אנטוניו ספרס קיבלה השבוע שיעור באיך לא מתנהל מועדון ספורט גדול ביום שאחרי... ויונייטד, הוא אולי המועדון היחיד בעולם ממנו עוד היה ניתן לקבל את השיעור הזה, עוד הוא מנסה להעריך את עומק הבור שהותיר אחריו סר אלכס פרגוסון.

נדמה לי שהשאלה הגדולה ביותר הנשאלת בהקשרו של פופוביץ', היא מה יהיה ביום שאחריו? הרי גדול ככל שיהיה, מרכז תשומת הלב לאחר שיפרוש תופנה אל קבוצתו המיותמת, בעוד שהוא יפנה את הבמה וימצא מקום חמים להזדקן בו. לא הרבה אחרי ואולי לפני, יפרשו ממשחק גם טים דנקן ומנו ג'ינובילי, אני לא רוצה להישמע כמו נביא זעם, אבל גם יומו של טוני פארקר אינו רחוק.

אחד מאותם דברים שנאמרו על פופ בלי סוף וגם השבוע, זה שהוא מוציא מהשחקנים שלו את מירב היכולת והכישרון שלהם, כולם אמרו את זה כי זה כנראה נכון, כך לפחות מעידים אלה ששיחקו תחתיו. יכול מאוד להיות שחלק מהמורשת של פופ בסן אנטוניו תהיה שלישיית צמרת חדשה, אך כלל לא בטוח איך אלה יעבדו יחד ללא זה שיעשה אותם גדולים. למעשה, אני די בטוח שקבוצת הספרס הנוכחית תהיה משמעותית פחות טובה ללא פופ על הקווים.

המתעוררים המתמידים בלילות הפלייאוף החמים יודעים כי בהפסקות המשחקים ניתן לראות את פופוביץ' מככב בלא מעט מקטעי הווידאו המקשטים את חוויית הצפייה בזמן הזה של העונה. האיש הצליח להפוך את הרגע הבנאלי למדי של ראיון עם המאמן בהפסקת הרבע, להיילייט של ממש. המבט המפוחד של המראיין קופא מול זה המסנוור של המאמן הבלתי צפוי הוא רגע קומי בפני עצמו.


פרקר. גם הוא כבר לא צעיר

פופ הוא מהדמויות החשובות והחיוביות ביותר שיש לליגה להציע בשני העשורים האחרונים והחור שיותיר אחריו ביום שילך יהיה משמעותי לא רק עבור סן אנטוניו אלא עבור הליגה כולה. כמו בכדורסל, גם את ההתנהלות מול התקשורת הוא הפך לאמנות, וכשצריך להכניס את כולם לפרופורציות או ללמד דרך ארץ פה ושם איזה כתב סורר, פופ מוצא את הדרך החיננית (לעיתים פחות) לעשות זאת. אם בקבוצות אחרות בליגה לתקשורת יש השפעה על מפלס הלחץ אצל השחקנים או המאמן, נראה לפחות שהספרס הם הקבוצה הכי פחות מושפעת מכך ושמר פופוביץ' יכול לשקול קריירה מאוחרת בתור דובר הבית הלבן, לפחות.

עד כמה כשרוני שיהיה האיש והוא אכן כזה, מיוחד במינו, האתגר הענקי של הספרס יהיה כזה בשל אובדן היציבות לא פחות מאשר אובדן האישיות (במובן הלא מורבידי..). היציבות לא ממש מוערכת בימינו. מועדוני ספורט בוחרים לרוב ובאופן מוזר בפיאסקו תקשורתי מביך על פני אותה יציבות הולכת ומתיישנת בכל הקשור במינוי ופיטורי מאמנים.

כשהחתימה יונייטד בקיץ האחרון את דיוויד מויס לשש עונות, זה היה נראה כמו מהלך מחושב, המנסה להמשיך את מדיניות המועדון. עצם ההחלטה לפטר את מויס הגדילה את מידת הנעל שהשאיר אחריו פרגי בעוד כמה מידות.

לא בטוח שהדבר הנכון לעשות מבחינת השדים האדומים, לא היה להשאיר את מויס ולצמצם מעט את הציפיות שקשה לראות מי יוכל למלא כעת. ובדומה גם בסן אנטוניו יאלצו להתמודד עם הסוגיה, האם הקרדיט שיינתן למאמן המחליף של פופוביץ' לאורך זמן, הוא חשוב יותר מהצלחת הקבוצה באותו הווה או עתיד נראה לעין.
אם אנו עוסקים מעט בכדורגל ויציבות המאמן, קשה להתעלם מדמות יציבה אחרת, ארסן ונגר. בדומה לפרגוסון ופופוביץ' גם ונגר מנצח ב-18 השנים האחרונות על התזמורת המוכשרת של ארסנל.


פופוביץ'. נערץ בארה"ב

אך להבדיל מיונייטד, בארסנל המרדף אחר התארים קיים אך מרוסן יותר, קצת כמו בסן אנטוניו של פופ. ל-ונגר שלוש אליפויות וארבעה גביעים ולפופ ארבע אליפויות בתקופת זמן זהה, לא בטוח שמספר זה היה מספיק בהרבה ממועדוני הפאר בעולם.

אך יציבות כמו בארסנל ובסן אנטוניו לא קונים במכולת. לעניות דעתי 20 שנה בטופ עם כמות צנועה של תארים עדיפים בכל יום על מרדף אחר שחקנים ומאמנים חדשים בכל קיץ והוצאה של סכומי כסף הזויים על משכורות והעברות.

גרג פופוביץ' הוא ווינר בנשמתו לא רק בשל ארבעת האליפויות שלו, אלא משום שבכל שנה כולם יודעים שלקבוצה שלו יהיה מה להגיד בפלייאוף, כי הרי ברור שהיא תהיה שם. ואין זה משנה מה הרכב השחקנים ומי פצוע, הקבוצה של פופ תנשוך את היריב בצוואר ותהיה תחרותית, מאוד.

השפעה שכזאת על קבוצה יכולה להיבנות רק על ידי עבודה קשה וממושכת. יציבותו של פופ אפשרה לו למקסם את הכישרון שלו להביאו לידי ביטוי, בדיוק כפי שהוא עשה במשך שנים עם השחקנים שלו. ואין דרך אופטימית להגיד זאת, היום שאחרי פופ יהיה משעמם וקצת עצוב. אך הוא יהיה גם מלא תקווה שיישאר עוד מועדון אחד לפחות, שלא ישכח את הדרך הנכונה לניצחון.