ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

משהו צריך להשתנות
ספסל ,21/06/2012

שחקנית נבחרת העתודה קרן מוזס קרעה לפני עשרה ימים את הרצועה הצולבת. בטור מיוחד וכואב לספסל היא דורשת שמישהו יחקור ויבדוק כיצד שחקניות צעירות רבות כל כך בישראל עברו את הפציעה הנוראית שאילצה חלק מהן לפרוש מכדורסל.

קרע ברצועה הצולבת. מה זה בעצם אומר? מה המשמעות של שלוש המילים הכל כך קשות (לספורטאים מקצועניים) ולצערי גם נפוצות בשנים האחרונות?

נתחיל מההתחלה.
נבחרת ישראל מחולקת לארבע קבוצות גיל בחייה של שחקנית כדורסל. קדטיות (עד גיל 16) נערות (עד גיל 18) עתודה (עד גיל 20) והנבחרת הבוגרת. לאורך שנים השחקניות המובילות, שבסופו של דבר מרכיבות את הנבחרת הבוגרת, עוברות בדרך כלל את כל הנבחרות הללו.

מגיל צעיר חלמתי להיות חלק מנבחרת ישראל. בגיל 14 קיבלתי לראשונה זימון לנבחרת הקדטיות. למרות שידעתי כי לא אכלל בסגל הסופי, כבר אז הרגשתי את תחושת הסיפוק הזו של להיות חלק ממשהו שנקרא נבחרת ישראל. שנה לאחר מכן, הצבתי לעצמי מטרה: להיות חלק מ-12 הבנות בנבחרת קדטיות של 2008. כל כך רציתי להיות חלק ממשהו שנקרא נבחרת ישראל. להיות חלק מקבוצה שמורכבת כולה מחברות, שבמשך השנים גדלו להיות אחיות שלי. ואז הגיע הרגע, במחנה בוינגייט בקפיטריה של בית הנבחרות. אנשי הצוות, רוני קאן, רוני גוטליב, ואייל שחורי הגשימו לי את החלום, כשהודיעו לי שאני בתוכניות להיות בסגל הסופי של הנבחרת הזו.

מהיום הזה התחילה הדרך האמיתית ב"קריירת" הכדורסל שלי.זו הייתה נבחרת שלא מעט אנשים בעולם הכדורסל קראו לה "נבחרת הכוכבות", בעיקר בגלל שלוש שחקניות עיקריות שהיוו חלק מנבחרת מדהימה. בר גילינסקי, אביגיל כהן, ויובל גונן לוי. שלוש הבנות הללו סומנו כבר מגיל צעיר כדבר הבא של כדורסל נשים. הציפיות מנבחרת זאת היו גבוהות במיוחד וכוונו למטרה אחת, לעלות לדרג א'.
הכל היה מדהים. בנות, צוות, תמיכה ופרגון מאנשים בעולם הכדורסל. וכשהגענו לטורניר הכנה הראשון שלנו בפינלנד, ניצחנו במשחק אימון הראשון נבחרת שנכללה בין הנבחרות החזקות באליפות עצמה (פינלנד). ואז הגיע המשחק השני מול נבחרת פינלנד.

מאותו יום, בקיץ 2008, משהו בי ובאופי שלי כשחקנית כדורסל, השתנה. אחת משלושת "הכוכבות" שלנו התחילה "טרנד" שלפני היום הזה, לא ידעתי שקיים. לא ידעתי מה המשמעות שלו. יובל גונן לוי קרעה את הרצועה הצולבת.

היינו בהלם, הנבחרת איבדה את אחת השחקניות הכי חשובות שלה, אבל עוד יותר, את אחת הבנות הכי דומיננטיות בנבחרת כולה. כבר אז, יובל הייתה אחד האנשים הכי קרובים אלי גם בחיי האישיים מחוץ למגרש.עברתי איתה את כל התהליך של הפציעה (ההלם הראשוני, הניתוח, העיכול, תהליך השיקום...) ואז, בגיל 15, לראשונה שמעתי את המושגים "הברך בורחת לי", "אני מרגישה חוסר יציבות ברגל", "שתל חיצוני", "שתל מהאמסטרינג",...התחלתי יותר להתעניין ולהתעמק במשמעות הרצועה הצולבת, הרצועה הצידית, המיניסקוס. לראשונה באמת הבנתי שיש פציעה שיכולה לקחת עשרה חודשים מרגע הפציעה ועד חזרה למשחק. עשרה חודשים של שיקום והחלמה. פרקי זמן שלעולם לא חלמתי שיכולים להיות כזמן שיקום לפציעה.

יובל גונן לוי, פרשה מכדורסל

מהשנה הזו, שנה אחר שנה, לא הפסיקו בנות בדור שלי להיכלל ברשימה של הפציעה הזו שנקראת קרע ברצועה הצולבת. כל שנה הנבחרות הצעירות סבלו מחסרונן של אחת ולעתים גם שתי בנות דומיננטיות: אביב כספי, בר גילינסקי, אביגיל כהן, יובל גונן לוי (כן, שוב...), ניצן ברקן, דנה יהלומי, רוני בן נון ועוד רבות. רוב הבנות ברשימה הזו הן חברות קרובות גם מחוץ למגרש. כך שבמשך השנים נאלצתי לעבור לא מעט תהליכים של שיקום עם חברות שהן עד היום כמו אחיות עבורי. שנה אחר שנה, כל פעם שמישהי אחרת נפצעה, עדיין לא ידעתי איך לעכל את זה. אז נכון, זה לא סוף העולם. אבל זה משהו שגרם ללא מעט בנות שהיו אמורות להיות העתיד של הענף הזה, לפרוש. לעזוב.
במשך כל השנים האלה כולם לא מפסיקים לדבר ולנסות להבין מה קורה ומה פשר התופעה הזו. איך זה קורה לכל כך הרבה בנות? למה זה קורה?

לפני כשנתיים, זכיתי בהזדמנות לשחק בקבוצה שכללה בין היתר את סיון בלליס, נטע קרומר, שרית מנשה וחנה הללי. כולן שחקניות עם שם בכדורסל נשים. שחקניות שעשו דבר מה בענף הזה. כמעט בכל שיחה עלה הנושא הזה. ניסינו להבין למה זה קורה. הן טענו שהן התאמנו לא פחות ואולי אף יותר מהדור שלנו. ושהטענה כי העומס הוא שגורם לפציעה הזו, פשוט לא נכונה. העומס הפיזי היה גם בדור שלהן לטענתן. ולא היו 50% מכמות הפציעה הזו שיש היום. אז מה באמת גורם היום לדור שלנו לסבול מהפציעה הזו כל כך הרבה?
אין לי את התשובה. עומס מנטלי, עבודה לא נכונה, עומס פיזי. אין לי מושג.

אבל האם לאף אחד לא אכפת? האם לכל אנשי הכדורסל שאוהבים כל כך להביע את דעתם במדינה שלנו לא אכפת? כולם שואלים למה ואיך. אבל אני כבר 5 שנים אחרי תהליך הפציעה הראשונה שראיתי וחוויתי עם יובל. ועדיין, במשך כל החמש שנים האלה, לא ראיתי ושמעתי אף איש מקצוע שקם ו-ד-ו-ר-ש לחקור ולנסות להבין את הנושא. הרי אתם לא שמים לב שהבנות שנפצעות זה הבנות שאמורות להוות את דור העתיד (וחלקן כבר הווה) של הענף? נועה גנור, רוני בן נון, קרן נחמה, דנה יהלומי, בר גילנסקי, יובל גונן, אביגיל כהן, אביב כספי הן רק חלק קטן מרשימת בנות שהיו אמורות להוות את הבסיס של כדורסל נשים לשנים הבאות, אך לצערי חלקן כבר פרשו בעקבות הפציעה הזו.

אחרי חמש שנים של צפייה מהצד בחברות שעוברות את התהליך הזה, אחרי חמש שנים שאחרי כל פציעה שאלתי את עצמי איך לכל הסובבים אותי זה קורה אבל לא לי, גם אני הצטרפתי לרשימה הלא נכבדה הזאת.

כשאתה חווה משהו כל כך הרבה פעמים ושאתה מושפע מתהליך שהוא כל כך עוצמתי ומשפיע על האנשים הכי קרובים אליך, זה היה בלתי נמנע מבחינתי לחשוב מדי פעם רק שזה לא יקרה לי.
האמת? שהרבה זמן רציתי להביע את דעתי על העניין. אבל אף פעם לא היה לי את האומץ או הטיימינג הנכון. היום, עשרה ימים אחרי שקרעתי את הרצועה הצולבת, הרגשתי שמחובתי להביע את דעתי. במשך כל השנה רק חיכיתי ללבוש שוב את המדים הלאומים ולחוות את החוויה הזו של נבחרת ישראל פעם נוספת, לצערי אצטרך לשבת ולעודד מהצד. יותר מהכל, יותר משינוי התוכניות של עונה הבאה, יותר מהכאבים הפיזים והמנטלים, יותר מתהליך השיקום עצמו, הכאב הכי גדול עבורי הוא לפספס קמפיין נבחרת. כי זו תקופה שלא תחזור על עצמה. זו תקופה שאני מאחלת לכל שחקנית צעירה לשאוף לחוות אותה. כי להיות חלק ממשהו שמייצג את המדינה עם אנשים שאיתך לאותה מטרה, זה משהו שמעטים זוכים לחוות.

אז לכל האנשים שטוענים שאכפת להם מהענף הזה. אני קוראת לכם, די עם הדיבורים. די עם השאלות. די עם הספקולציות. למי שבאמת אכפת, תחקרו, תסיקו מסקנות, תנסו דברים ושיטות אחרות.תעשו משהו. הטרנד הזה שכל שני וחמישי שחקנית אחרת קורעת את הרצועה הצולבת צריך להפסק. אני בטוחה שעם מאמצים, נכונות ורצון להבין את בסיס הבעיה, אפשר להצליח לשנות. אפשר להצליח להשפיע, ולשפר את הענף הזה בשמירתן של בריאות השחקניות. ונכון שבלתי אפשרי למנוע במאת האחוזים, אך אני באמת מאמינה שאפשר לצמצם את האחוז הכל כך גבוה הזה שרק גדל משנה לשנה.

אני באה ממקום של אכפתיות לדור הנוכחי ולדור הבא של הענף הכדורסל בפרט, ולענף עצמו בכלל. ממקום של אהבה למשחק, והיום, בעיקר ממקום של כאב. משהו במערכת צריך להשתנות. עוד עשרה חודשים אחזור טובה, חזקה ומחושלת יותר למגרשים, אך השאלה היא לאילו מגרשים אני אחזור. מקווה לחזור ולראות שחקניות בלי מגני ברכיים, בלי פחדים על פציעות, שחקניות בריאות וטורפות את המגרשים.

ובינתיים, בהצלחה לכל נבחרות ישראל בקיץ הקרוב, ובמיוחד לנבחרת היקרה שלי, נבחרת העתודה. אני אעקוב מרחוק, ואקווה שתחזרו כולכן בריאות הביתה.