סדרת החוקים של השנים האחרונות היא עוד ניסיון לא להתמודד עם האמת: שחקנים מתקדמים דרך פרקט. רוצים באמת לקדם שחקנים? תורידו את מספר הזרים בליגה. אחרי זה, הגיע הזמן לטפל בדרך הקלוקלת שעוברת על כדורסלנים צעירים בארץ בדרך לפסגה. וגם שאפו ענק לשרון אברהמי. אוהד גרייבסקי בטור השבועי.
-- אוהד גרייבסקי --חבר הכנסת יואב קיש (הליכוד) הוא בחור מיוחד. איש מעניין עם חשיבה יצירתית (חבר בפייסבוק, דרך אגב). בראיון הראשון שלו עם כניסתו לכנסת, כאשר נשאל את השאלה הבנאלית הקבועה "איזה חוקים הוא הולך לחוקק" הבנאדם הצהיר שלפני החקיקה הוא חושב שצריך להוריד כמה חוקים. אני מניח שחלק מהחשיבה היא שמרוב חוקים קשה לחוקק באמת מה שחשוב. יש מי שמבקש לחוקק, ויש מי שמבקש לקדם.
בשנים האחרונות נעשו כאן כמה ניסיונות ותקנות לשפר במשהו את מעמד הכדורסלן הישראלי. כי מילא הנבחרת התרסקה, אבל כל נבחרות הנוער ירדו דרג. וכך מצאנו את עצמנו בשנים האחרונות עם החוק הרוסי (שבבסיסו טוב, רק היה צריך שתי שביתות של השחקנים הישראלים על מנת לשפר אותו), חוק השחקנים מתחת לגיל 22, חוק השחקן מתחת ל25, וכו. כבר הפסקתי לספור, אז אם פספסתי יודעים איך להשיג אותי. אישית, יש לי עוד כמה הצעות, שכוללות חובת שחקן יהודי אמריקאי, לשלב עלייה וגילוי שחקנים חדשים (לשרים אלקין ולוין שלום), אשמח לרתום את היצירתיות שלי לוועדה המקצועית של המנהלת (יש דבר כזה?)
מאידך, שון דאוסן התקדם רק בזכות 30 דקות למשחק. טל בורשטיין הפך להיות שחקן מוביל, רק כי פיני החליט לקחת אותו פרוייקט. מקל וכספי נמצאים איפה שהם בגלל התעקשות על דקות משחק. וכמובן הגדול מכולם, עודד קטש, שנכנס לשנת הסגר מול מכבי תל אביב, רק כדי לחזור שנתיים מאוחר יותר מהדלת הראשית, כל הדרך לחמישיה. אפשר להמשיך עד אין סוף.
החוקים האלו, כולל האחרונים שהם פשוט מביכים (כי אף אחד לא מבטיח לאיגור מאיור שחתם בירושלים דקות משחק. ירושלים עשתה מה שנכון לה, מלאה את החסר. מי יפסיד מכאן? מאיור, שיקבר על הספסל) הם ניסיון להתעלם מהעובדה הפשוטה, שחקנים צריכים לשחק. הדרך היחידה להבטיח שמספיק שחקנים ישחקו כאן היא להוריד את כמות הזרים. לא יקרה שום דבר אם בליגת העל ישחקו ארבע זרים תחת החוק הרוסי, ויהיה מקום לעוד ישראלי. נכון, ירושלים ומכבי תל אביב (היחידות שיפגעו מהחוק הזה, בגלל שהם משחקות קבוע באירופה) יקחו את הישראלים הטובים שיש, אבל שאר הקבוצות יתנחמו בעובדה שהפיינל פור נותן להם יכולת לקחת אליפות גם עם קבוצה בינונית. גם בלאומית, לא יקרה שום דבר אם בליגה השנייה ישחק זר אחד. להפך. היא תהפוך לעוד יותר אטרקטיבית, יותר מעניינת. בליגה השנייה יש תמיד כמה קבוצות באותה רמה, ככה שרמת התחרותיות תישאר בעינה.
עוד סיבה? רמת הזרים תעלה. אני זוכר שנים שהיו בליגה 3 זרים. לפעמים פחות. אבל כל זר היה חגיגה. תשוו לי את הזרים של היום לקני ויליאמס, דובראש, תרדקיל, בילי תומפסון, פרוויס שורט, צ'ורציץ, מייקל מיצל ואחרים. אלופי אירופה וNBA. אלופי מכללות ומדליות אולימפיות. כמו להשוות בין תצוגת המכוניות של טויוטה 2015 למשחטות מוסכים בשכם. ההיסטוריה מראה כאשר היו כאן פחות זרים, האיכות שלהם הייתה גבוהה יותר מאשר כינוס ליגת המכללות בין ראשון לציון לגבעת שמואל (לשמחתי, זה הפסיק בשנים ה אחרונות).
נכון, יש המון בעיות, כמו בעיית תשלום המיסים לזרים ביחס לישראלים. אבל אין משהו שאי אפשר לפתור, כמו מענקים לקבוצות שמשתפות יותר שחקנים מקומיים (ושוב מגיעים לבעיית הכסף, שתקוע בכדורגל מאשר בענפים אחרים). בסופו של יום, צריכה להישאל השאלה מה מועיל יותר.
כשיהיו לנו 5-6 ישראלים בליגת העל בכל קבוצה שמשחקים קבוע, כשיהיו לנו בליגה הלאומית 8-9 שמשחקים קבוע, יתחיל שינוי אמיתי. ששחקנים יתחילו לראות פרקט, יבוא שינוי. יותר אוהדים ירגישו מזוהים עם הקבוצות שלהם, תהיה יותר משיכה לשחק כדורסל מקצועני, כי יש לך לאן לשאוף. והכי חשוב, הנבחרות הלאומיות יראו הצלחה גבוהה יותר. וכאן צריכה לבוא השאלה. מה יותר חשוב לנו, שיהיו ליגות משווקות, עם הייליטס, אירועים נוצצים, או גם ליגות שמקדמות כדורסל כחול לבן? אני חושב שאפשר לשלב בין השניים.
הדרך למעלה
כל זה לא משנה עובדה שמתחדדת לי כל קיץ, ששווה להקדיש לה טור שלם (בשבוע הבא). שחקן צעיר בארץ עובר מסכת יסורים. מי שרוצה להיות שחקן מקצוען, מי שמסומן כשחקן פוטנציאלי, עובר גהינום. הוא ישחק בכמה מסגרות בו זמנית (תיכונים, נבחרות ישראל, ליגות נוער), מה שיגרום לו להגיע לבוגרים לא מוכן, בעיקר פיזית (אבל עם ארון גביעים מפוצץ, כי מועדונים חושבים על הטורניר והאליפות האיזורית, לא תמיד על השחקן עצמו). שחקנים מגיעים לגיל 28 שבורים פיזית. עם מאמץ אדיר, שלפעמים מתנפץ בגילאים שאומרים להיות שיא קריירה. בורשטיין, הלפרין, גודס וקטש הם רק דוגמאות לכך. שווה להרחיב בנושא הזה. כי הוא לא פחות חשוב מכמות הדקות ששחקנים יקבלו בבוגרים. הדרך לשם, לא קלה.
שיר אשיר לשרון אברהמי
אם כתבתי בעבר על כך ששמיר עשה עם העתודה מעל המצופה, שרון אברהמי עמד במטרה בהצטיינות. שרון לקח נבחרת מוכשרת בטירוף, פירק איתה את רוב הקבוצות שעמדו מולם, הציג כדורסל קבוצתי יוצא מן הכלל (בכל משחק היו 5-6 שחקנים בדאבל פיגרס) הפסיד רק שני משחקים בכל הטורניר (שני משחקים לא קריטים, עם כל הכבוד לגמר), והחזיר את ישראל לדרג א'. עונה לא פשוטה עבר אברהמי, גם בנוער וגם בקרית אתא בלאומית. איש חיובי וטוב, שהמון אנשים רואים בו קונצנזוס. לא מכיר יותר מדי אנשים עם דעה שלילית לגביו (לא מכיר בכלל). הוא הוביל את הנבחרת להישג הראוי לה, ואין יותר משתיי מילים לסכם את זה: כל הכבוד.
מילה אחרונה על שני שחקנים. רוב שחקני הסגל ימשיכו לעוד שנה בליגות הנוער. שניים שהולכים לבוגרים הם תמיר בלאט (הפועל תל אביב) ורועי הובר (א.ס. רמה"ש בלאומית). בלאט הציג טורניר טוב, וסיים כאחד המובילים באסיסטים (היה שלבים רבים בדירוג ראשון), ונכון להיום, קטש לא החתים שחקן על העמדה שלו. החשיפה עליו היא מרובה. שווה לשים לב להובר עצמו, שבמידה מסויימת, חי בצילו של בלאט, בעיקר בגלל החשיפה המרובה שבלאט מקבל. הובר פוטנציאל ענק, עם יכולות מגוונות רבות. אולי דוקא ברמת השרון, שלא נראת כרגע קבוצה עם יומרות עלייה ללאומית, נזכה לראות אותו פורח כמו בנוער של לב השרון ואפילו יותר מהעונה הנוכחית בכפ"ס. לו יהי.