5 שעות לג'אמפ. שם וייז בהונדה. 3 שעות לג'אמפ, הגעתי. אבל איפה לעזעזל חונים פה? שעה וחצי לג'אמפ ואני יורד לפרקט לתת חיבוק לבר טימור ומחשב לי את הסיכוי לקבל את החולצה. 40 דק' לג'אמפ והקהל האדום מתחיל לתת עבודה כשהקבוצות עולות לחימום והדציבלים מגיעים עד לחלל. 18 דק' לג'אמפ ו 11 אלף איש נזכרים בסמי בכר ובשמעון מזרחי. געגועים. 4 דק' לג'אמפ וכל מה שהקהל האדום רוצה זה "רק תביאו צלחת". 3 דק' לג'אמפ-התקווה. מצמרר בכל פעם מחדש.

ואז מתחיל המשחק והלבנים (במיוחד הישראלים) משחקים עם משקולות של שלושת אלפים שנה. 8 דק' של משחק, 5-1 בעבירות לרעת ירושלים ו14:20 בתוצאה לטובת אילת ושוב תוקפים את הקהל האדום הגעגועים לסמי. בכר. בר נכנס במקום דונטה אבל המומנטום נשאר כחול. 20:26 לאילת בסיום הרבע. 11 דק' של משחק ובר נשלח ללי אפ קליל אבל כדיר מטביע את ירושלים שההגנה שלה מתעקשת משום מה לבצע פאול/סל לכל מהלך איילתי. 12.5 דק' משחק ודונטה (שחזר לפרקט) שולח את בר לעוד ליי אפ קל אבל ירושלים לא חוזרת להגנה ומקבלת סל תוך שתי שניות. עוד דקה עוברת ובר מפרגן אסיסט לברייסי אבל הלחץ, אוי הלחץ. כל החטאה מקומית, מכל טווח, מזוכת בקריאות יגון ושכול מהיציעים כשאפילו הפלוני אלמוני מהיציעים מצליח, באחד מפסקי הזמן, איפה שהמקצוענים נכשלים וזוכה בטיסה נחשקת לארה"ב בקליעה מדהימה מהחצי. 36:44 לאילת במחצית. עוד מחצית כזאת בדיוק והצלחת תרד הרחק דרומה. מה יהיה?

23 דק' של משחק וגויאבה של ליאור מציינת ריצה ירושלמית של 10-0. בר מטריף את השחקנים ואת הקהל ממקומו גם כשהוא לא על הפרקט ודונטה משלים 2/2 מהקו כש-שלשה שלו גם קובעת שוויון. הר הגעש עומד להתפרץ. אמצע שלישי וברייסי קובע יתרון לבן ראשון. זה השלב שאפילו אני, ביציע העיתונאים, שם צעיף אדום. 26 דק' של משחק, בר חוזר לפרקט וכולם כבר מבינים ששום דבר לא ייקח את הצלחת מבירתנו הנצחית. 1/2 שלו מהקו מציינים 27:10 נפלא ברבע ללבנים ואנו ב63:54 ירושלמי בסוף שלישי. ליאור מפרגן פעמיים ליותם (60% מהאסיסטים המקומיים נמסרו דווקא ע"י הפורוורדים ליאור, טוני ודונטה) והארנה עולה באש. כמעט. בר מפרגן נגיחה ליותם ומיד אח"כ מקבל סטנדינג אוביישן כשהוא מוחלף ע"י אדם אריאל ששלשה שלו שולחת 11 אלף איש לשיר "ירושלים של זהב". הגרונות ניחרים והעיניים דומעות. יש אליפות !

מפה ושם ואני כבר בחדר ההלבשה הירושלמי. מקלחת אני לא צריך כי ממלאים אותי בשמפניה וקרח. מצלם את בר והחברים עם הצלחת, מקבל הבטחה לחולצה וקופץ למסיבת העיתונאים לשמוע את פרנקו מסכם עונה היסטורית.

3.5 שעות אחרי הג'אמפ ואני בחניון של קניון מלחה הסגור כבר שעה וחצי. איך יוצאים מפה לעזעזל? הרי כל השערים סגורים. נשאר לישון אצל אוהד גרייבסקי? רבע שעה של מתח ו3 אוהדים אדומים מזדחלים להם לאט לאט למכוניתם. ואני שואל: איך יוצאים? ותשובה אין. הלם של אליפות? אולי. החברה מתניעים ואני אחריהם. משום מה, כנגד כל הגיון, הם חוזרים למעמקי התחתית של החניון. ואני חשבתי שיציאה זה תמיד מלמעלה. אז טעיתי. יש אלוהים ! תמורת 50 ₪ סוף סוף שוחררתי לחופשי. יאלה. חוזר לחיפה. אמנם מסריח משמפניה. אבל שמח. מאוד. היסטוריה.