בסיבוב הקודם באשקלון גליל עליון הפסידו בהארכה בסיום מותחן מורט עצבים. זה היה המחזור השני בליגה. אשקלון היו אז עם שני ניצחונות בשני המשחקים הראשונים בליגה. סיבוב שלם עבר לו ובאשקלון הדברים כבר נראים אחרת. המאמן התחלף, התקציב נותר בסימן שאלה כמו גם הציפיות מתחילת העונה. במחזור השישי היה עוד ניצחון על רמת השרון, אבל זה כבר נראה רחוק מאוד לנוכח המצב הנוכחי.

הגעתי גם הפעם יחסית מוקדם. בדרך מהאוטו אל עבר הכניסה, אני מזהה אדם אשר צריך את עזרתי. אנחנו נפגשים והוא שואל אותי מהיכן נכנסים לאולם. הפנים בהחלט מוכרות לי, זהו שחקן העבר רותם ארליך. אני תוהה לא רק על איך זכרונו בגד בו מאיפה נכנסים לאולם בכפר בלום, אלא למה הוא הגיע לראות את המשחק, בין שתי קבוצות תחתית. מן הסתם להערכתי הוא היה פה יותר ממני. שנינו נכנסים, הפעם כבר מנהלת האולם מזהה אותי ואני ניגש להקים את העמדה, הוא מתיישב ביציע מעליי ורק אז אני מבין שהבן שלו משחק באשקלון.

המון מתח, חשש ועצבנות ניקז המשחק הזה. גליל עליון אחרי הפסדים צמודים לר"ג ועפולה מגיעה בטוחה בעצמה. אשקלון לעומת זאת נראים לי בחימום, עדיין מפשירים מהקור ששרר בחוץ. מסתבר שמעבר להיותו משחק תחתית חשוב והסיפור עם משפחת ארליך, ישנו גם ג'ורדן אחד. ג'רמיין גורדן אשר שיחק בעונה הקודמת בכפר בלום, עזב אותה בסיום העונה וירד דרומה לאשקלון. במשחק ההוא עם ההארכה בסיבוב הראשון הוא היה המצטיין ואמר: "היה לי כ"כ חשוב לנצח את המשחק הזה". אותו ג'ורדן עשה את הדרך חזרה צפונה לגליל עליון לפני שלושה שבועות והספיק להיות שותף גם לסוגיה משפטית אשר דנה האם שחקן יכול לשחק בשתי קבוצות במחזור אחד מפוצל. היועצת המשפטית של האיגוד סברה שכן. בכל אופן ניכר על פניו לפני ובמהלך המשחק שחשוב לו מאד לנצח את אשקלון...

המשחק התחיל ואפשר היה לראות ולהרגיש את המוטיבציה הגדולה של שחקני גליל עליון לסיים את המשחק מוקדם ככל האפשר. אשקלון לעומתם ניסו להישאר במשחק, אך מתחילתו רדפו אחרי שחקניו של זיו ברתנא, מאמן גליל עליון. לאשקלון אין אמנם ישראלי בכיר, אך יש לה סגל צעיר ורעב של שחקנים אשר רוצים להוכיח את עצמם. על הקווים עמד המאמן אורי שקד שלא פעם במהלך המשחק היה אפשר לראות ולהבחין שערכים ומשמעת אצלו קודמים לכל. במיוחד בקבוצה צעירה כמו שיש לו.

ברוב שלבי המשחק אשקלון נראו לא מחוברים. נראה כאילו שיש שם שחקנים מוכשרים אך משהו שם בדבק בין כולם נחלש או נשחק. שני הזרים של אשקלון כמעט לא ירדו מהמגרש. דומיניק קלר שיחק את כולו ופול ג'ונס שיחק 36 דקות. אני מודה שציפיתי לראות מזרים בקבוצה צעירה בלי ניסיון, במיוחד אם אין ישראלי בכיר, קצת יותר נוכחות על המגרש. אני מדבר לא רק על שורות הסטטיסטיקה אלא על לקיחת אחריות ולפעמים גם קצת עומס על הכתפיים. במקום זאת נראה היה שהם מחוברים לעצמם ביחד. פועלים כיחידה אחת, אבל לא עם הקבוצה. דוגמא לכך היה אפשר לראות במחצית, כאשר כולם מיהרו לחדר ההלבשה, הם לקחו את הזמן להתארגן ורק אז לרדת. כשכולם עלו והתחממו לקראת המחצית הם עוד היו בחדר ההלבשה. רק ממש בסמוך לתחילת המחצית הם נזכרו להגיע. לא הייתי בתוך חדר ההלבשה ואני גם לא מכיר אותם, אבל מהצד זה שיקף קצת את מצבם לדעתי.

בסוף הרבע השלישי אור לאומי צמצם את היתרון של גליל שכבר הובילה בשמונה עשרה, לשלוש עשרה נקודות. פתאום היה אפשר להבחין בתקווה על פניהם של השחקנים בירידה אל הספסל. זו בהחלט הייתה נקודת אור מבחינתם אחרי התפתחות המשחק. תקווה זו מילה גדולה מאוד בשביל הקבוצה שבמקום האחרון. נכון, זה לא נעים ומעבר לכך מנטלית פוגע בך בכל משחק שאתה עולה. אבל זו המילה שדווקא שומרת אותך על המגרש. ברבע הרביעי ראינו אותה כבר עוזבת את המגרש.

עמית ארליך עוד צמצם לאחת עשרה נקודות הפרש, אך מכאן גליל עליון השתלטה על המשחק ויכולת לראות על פניהם של השחקנים שרצו כבר לרדת לחדר ההלבשה. אורי שקד המאמן עוד ניסה לקחת פסק זמן ולהציל משהו, אך הפנים של השחקנים אמרו הכול. כשהם עלו, הם למעשה נשארו לשבת על הספסל. במצב של שבע עשרה הפרש, רון סבג לקח את הכדור וקלע שלשה על פניו של אור לאומי והעלה את גליל עליון לעשרים הפרש. שקד לקח שוב פסק זמן, שתי דקות לסיום. שקד שלח לו מבט עצבני. היו חילופי מילים ביניהם כאשר פניו של לאומי אמרו הכול. הוא לא היה מחובר לפסק הזמן, אלא לעצמו. נראה כאילו הבין ברגע אחד, במהלך אחד, את עתידה העונה של אשקלון. זה היה קשה וכואב יחדיו. המאמץ שהצעירים הללו משקיעים על המגרש ראוי להערכה. אברמוביץ', לוין, לאומי, חליפה ועמית ארליך צריכים להבין שלא הם הולכים לרדת ליגה, אלא מי שמנהל את הקבוצה, מי שבנה את הקבוצה, מי ששם אותם בסיטואציה שבה הם מצד אחד מקבלים במה גדולה מאוד כדי לבטא את כישרונם על המגרש, אך מצד שני חשופים להבדלי הרמות מול שאר קבוצות הליגה.

בסיום המשחק, כאשר שחקני גליל עליון שמחו על המגרש אפשר היה להרגיש באכזבה של הקבוצה הדרומית. גליל ממוקמת מעליהם ועכשיו הם כבר בפער של שני משחקים מהם. האוויר לנשימה של אחד הוא הרגשת החנק בשביל האחר בליגה הזו. נשאר לאשקלון עוד כמעט סיבוב שלם לפניהם. בליגה הזו ידענו קרבות פלייאוף תחתון מותחים מאד עד הסיום. זה יכול לקרות. אבל רק בתנאי שמישהו בקבוצה הדרומית יחליט שזה יקרה. עד אז אני יכול להגיד לשחקנים הצעירים באשקלון, תשחקו כאילו כבר ירדתם. תנסו, מה כבר יש לכם להפסיד.