|
ליגה ב' אהובתי
ספסל
,12/08/2012
נמאס לכם מהספורט בישראל? שכחתם מה זה לאהוד קבוצה? טל גורן מציע שתוותרו על היוקרה של הליגות הגדולות ותחזרו למקורות. כתבה מהלב.
לכל בן אדם יש את הדרך שלו להתמודד עם לחצים. יש אנשים שהולכים לפסיכלוג, יש כאלה שצורכים כימיקלים ויש כאלה שפשוט מאבדים את זה. לא אני. מגיל צעיר יש רק תחביב אחד שמאפשר לי להוציא קיטור. הכדורסל. אני לא זוכר בדיוק מתי התחלתי לשחק, אבל אימא שלי מספרת שידעתי לזהות "צעדים" לפני שלמדתי ללכת, ואחי הגדול מספר לכולם כיצד בגיל 6 ניסיתי להפוך את העור שלי לשחור עם צבעי פנדה. בגיל הנעורים כבר פתחתי בחמישיה של "הפועל מטה יהודה" בליגת הקט-סל. הכדורסל הגדיר את השבוע. ניצחנו? שבוע טוב. הפסדנו? שבוע מזופת. הישגים במבחנים או הצלחה עם בנות המין היפה, לא היו מרגשים אותי כמו ההכנות למשחק בליגה. לשאלה "מה תרצה לעשות כשתהיה גדול" הייתי עונה בביטחון: " לפני הגיוס אני טס למכללת "דיוק", מקבל מלגה, נרשם ל"דראפט" ומשם אלוהים גדול". עד היום אחי מקניט אותי ושואל "אם ששבסקי התקשר כבר?"
"ששבסקי" לא התקשר. מי שכן התקשר היה צבא ההגנה לישראל. למרות הרצון לשחק כדורסל, הייתי נער "מורעל" שרצה להגיע ליחידה מובחרת. עשיתי גיבושים, רצתי עם אבנים וסחבתי שקים. עשיתי כל מה שילד בן 18 חושב שצריך לעשות כדי להתקבל ליחידת עילית, אבל עדיין לא ידעתי איך להתגבר על הפרידה הצפויה. בפעם הראשונה בחיי הכדור הכתום לא יהיה שם. תקוותי הייתה שהיכלות שפיתחתי בהתמדה יישמרו על אש נמוכה במשך 3 שנים. אז אוכל לחזור לליגה ב' עד ש"קואוץ- קי" יתאפס על עצמו ויבוא לראות אותי משחק באולם הביתי שלנו, בקיבוץ צרעה.
בסוף נחתתי בחטיבת הצנחנים. שלוש שנים במסלול קרבי השאירו אותי עם כתף פרוקה וכאבים בברכיים אבל כלום לא שינה. ביום הראשון של החפש"ש התייצבתי לאימון בקבוצה שעזבתי. התשוקה למשחק הייתה גדולה מתמיד. הרגשתי כמו מרקו שמצא את אימו או פינוקיו שהבין שאת החלק הכי טוב שבלהיות ילד אמיתי בכלל לא גילו לו. חזרתי הביתה.
400 ק"ג
שלוש שנים בצבא גרמו לי לשכוח את ההבדלים בין ליגות הנוער לליגות הבוגרים. ראשית, בכל רגע נתון בליגה ב' יש 400 ק"ג עודפים על המגרש. אותם 400 קילו לא רצים או קופצים כמו אותם נערים שאיתם שיחקתי לפני הצבא, אבל יש להם אגו, כוח ותחושת ותיקות. הסבלנות שלהם כלפי הבחור החדש והצנום שעשה קריירה מלהיות כל הזמן בתנועה, נגמרה בשריקת הפתיחה. שנת החזרה שלי למגרשים הייתה בעיקר כואבת, על כל סל שקלעתי באותה שנה שילמתי בסימן סגול בעיקר זכורה לי לרעה יציאה למתפרצת שהיסתימה בברך עמוקה לתוך הגב וסיום מוקדם של המשחק {המתקיף קיבל עבירה רגילה חלילה לא טכנית או בלתי ספורטיבית} . מימדי גופי הקטנים זיכו אותי בכינוי "ילד" שהוא כינוי לו זוכה כל שחקן צעיר שהשחקנים הבוגרים לא זוכרים את שמו. מפחיד במיוחד היה לשמוע משפטים כמו: "תפוס את הילד הוא שרץ" או "שמישהו כבר יעשה משהו עם הילד ההוא". למה מפחיד? כי אחרי משפט כזה היה נצמד לגופיה שלי גרוזיני שעיר שהרבה כדורסל הוא לא יודע, אבל איך לענג אסירים בכלא הסבירי הוא יודע טוב מאוד.
השנים עברו. חברים מהתיכון והצבא הלכו והתרחקו, מצאתי מישהי שסובלת אותי כבר 6 שנים, התחלתי ללמוד, יש מחשבות על עבודה\נישואים\משפחה, רק דבר אחד לא השתנה: באזור חודש יולי יש בדיקות רפואיות לעונה הבאה, ועם פרוץ החגים תעלה ותבוא עונה חדשה בליגה ב'. שוב נעשה הכנות לדרבי מול "מוצא", נבנה תרגילים, נעשה הכנות ונקווה לסיים במקום הראשון, רק כדי להודיע לאיגוד שאין לנו שום רצון או כוונה לעלות לליגה א' שבה הכרס אומנם קטנה יותר והיד כבדה פחות אבל הקילומטרז גדול בהרבה. ליגה ב' בשבילי היא בית ואני אדם נאמן. חלק מהגברים בעולם דורשים מבת זוגם הבנה בנושאי קריירה, פגישות עם חברים, יציאות או טיסות לחו"ל. אצלנו הייתה רק מוסכמה אחת ברורה: אני עושה כל מה שהיא אומרת בלי להתווכח, אבל פעמים בשבוע, כל עוד אני נושם, אני משחק כדורסל.
ב-10 שנים בליגה הנמוכה ביותר בכדורסל הישראלי למדתי מספר דברים:
1. בתחילת העונה יגיעו לאימונים בין 15 ל-20 שחקנים מעולים, מוכשרים, גבוהים, אתלטים שבעזרתם נעשה לכל הליגה בית ספר. לקראת ינואר יש סבירות גבוה שנישאר בין 5 ל-7 שחקנים שהם ההפך הגמור מהשחקנים של תחילת העונה.
2. זוכר שפעם, כשהיית צעיר, היית יכל להיפצע במגרש ביום חמישי ולחזור אליו כבר ביום שישי? אז תשכח מזה. בגיל הזה יש פער בין מה שאתה רוצה לבין מה שהגוף מרשה לך.
3. כדי לא לפתוח אגודות נוספות זה לגיטימי לאחד קבוצה מירושלים עם קבוצה מערד.
4. לכל קבוצה בליגה יש לפחות שני שופטים שהם קוראים להם בשמות חיבה. משמעות הדבר היא שמותר לאותה קבוצה לעצור חדירה לסל בקילשון בברך ללא התייחסות של השופט.
5. ממוצע הצופים בליגה הוא נמוך יותר מהתוכניות של הערוץ הראשון.
אהבת חינם
הספורט הישראלי עסוק בהרס עצמי. הכדורסל נמצא במלחמות אגו של עסקנים, הכדורגל איבד את החיבור למציאות ואי אפשר לירוק בלי לפגוע במנהל\שחקן סוג ז' עם משכורת מנופחת. הנפוטיזם שולט , הקהל מצביע ברגלים העתיד לא נראה ורוד במיוחד. דווקא בימים אלה ודווקא בגלל המצב הנוכחי של הספורט בישראל, אני קורא לכל מי שאוהב ספורט: חפשו את קבוצת ליגה ה-ב' הקרובה למקום מגוריכם, תצטרפו אם אתם משחקים או שתבואו לצפות ולעודד. אתם תמצאו שם את כל מה שאיבדנו בדרך: אווירת מתח, שחקני נשמה, לחימה על כל כדור, מחוייבות, תחרותיות וגם קצת כישרון. מקובל לחשוב שצריך להסתכל למעלה כדי למצוא השראה. אני טוען שבמקרה שלנו צריך להסתכל למטה.
קחו לדוגמא אוהד כדורסל אמריקני ותשאלו אותו מי הקבוצה האהובה עליו. ב-9 מתוך 10 מקרים בכלל לא תזהו את הקבוצה שהוא מדבר עליה. קבוצות אן.בי.ביי כמו הלייקרס או הניקס זה כמובן שואו טיים ורמה גבוהה יותר של כדורסל, אבל זה לא במקרה שהן ממוקמות בערים הגדולות, מרקידים מעודדות ומפוצצים את האולם באפקטים ויזואלים. הם מוכרים הצגה. הלב האמיתי נמצא בליגת המכללות או בליגות אזוריות המורכבות משחקנים מקומיים. עם כל הכבוד למועדונים הגדולים, מה יותר כיף מלראות אנשים שאתה מכיר מסתערים על המגרש?
אנחנו הישראלים יודעים טוב מאוד להתלונן. מחירי הכרטיסים בקופות מרגיזים אותנו, שחקנים שהולכים 90 דקות על המגרש מרתיחים אותנו, העובדה שצריך לחפש עם זכוכית מגדלת את הישראלים שממש מקבלים דקות בליגת העל בכדורסל מוציאה אותנו מכלינו, ואף על פי כן, כל שנה אנחנו ממשיכים לתת לזה יד. "זה מה יש" אנחנו אומרים לעצמנו. "לפחות זה שלנו". אולי השנה במקום לתת יד לעסקנים ולשחקנים שכבר מזמן לא מעריכים את העניין שלכם בהם, תבואו לראות משחק בליגה ב'? אני וחברי מבטיחים לעשות הכל כדי שתהנו ותקבלו תמורה לזמנכם. הכרטיסים בחינם, המקומות מעולים (שורה ראשונה מאחורי הספסל או עליו).
דבר אחרון. היה וכבר החלטתם לבוא. תעשו איזה טלפון לששבסקי ותגידו לו שיש שחקן שעדין שומר מקומות במיוחד בשבילו, המזוודות שלי כבר ארוזות.
כתבות אחרונות באתר
|
|