קודם כל, אני חייב לומר שזה אחת הסדרות הכי טובות (אם לא ההכי טובה) שאני זוכר בהיסטוריה הקצרה שאני חי. סדרה עם מתח, התעלויות של שחקנים משניים ובעיקר איכות המשחק.

ובכן, אני חושב שיותר מאשר מיאמי ניצחו, סן אנטוניו הפסידו. צריך לראות שוב את המשחק השישי ולנסות להבין איך לא ביצעו עבירה לפני השלשה של ריי אלן, זאת שהובילה להארכה ובדיעבד גם לאובדן האליפות. בחיים צריך גם מזל, ולמיאמי לא היה חסר. והיא ידעה לנצל עד תום את ההזדמנות שקיבלה והצליחה להביא אותנו למשחק מכריע שבו היא התעלתה ברגעי האמת. במשחק השביעי ראינו תצוגת קליעות ענקית של הכדורסלן הכי טוב כיום, הלוא הוא לברון גיימס, שפשוט היה בלתי ניתן לעצירה. ואני עוד צועד דרך הטלווזיה 'בבקשה סן אנטוניו אל תשאירו אותו לבד'... אבל פעם אחר פעם הוא נשאר לבד לקליעות קלות וצלף אותם ללא הכרה.

לבוא ולנצח משחק כזה בלי ששחקן מרכזי כמו כריס בוש יקלע נקודה זה גדולה, אבל בשביל זה יש את השחקנים שבכמה רגעים קונים את עולמם. היום זה היה שון בטייאר שקלע 6-6 בהתחלה לשלוש, ועצר כל ניסיון חזרה של סן אנטוניו למשחק.

לסן אנטוניו היה שחקן ענק למשך כל הסדרה הלוא הוא טים דאנקן, שקלע ולקח ריבאונדים גדולים. אבל בזמן האמת זה לא הספיק כאשר מאנו גינובלי איכזב וגם טוני פארקר לא מצא את הטבעת.

אני חושב שהמרווחים האמייתים אלה הם אוהדי הספורט בכלל וכדורסל בפרט, שראו את אחד הסדרות הגדולות בהיסטוריה, עם כל מה שאפשר לבקש. איכות, מתח, מהפכים ובראש ובראשונה- שחקניים ענקים. אם אנסה לתמצת את הסדרה, אז השחקן המצטיין שלי הוא ללא ספק לברון גיימס, שמנגד בשורות המפסידה היה זה טים דאנקן. בגזרת המאכזבים היה את כריש בוש בצד של מיאמי (שלמזלו זה לא מנע מקבוצתו לזכות באליפות), ומאנו גינובלי שאיכזב ברוב הסדרה, להוציא את המשחק החמישי.

גילוי נאות, רציתי שאת המשחק השביעי סן אנטוניו תיקח. לא שאני אוהד שלה, פשוט חושב שאחרי סדרה כזאת, היה מגיע לה יותר לקחת. בטח ובטח אם אנחנו הולכים להיפרד כנראה משושלת גדולה של דאנקן, פארקר וגינובלי וען מטימי שבגיל 37 נראה שסוף הקרירה שלו מגיעה ואנחנו המפסידים הגדולים. וכמו ששימחה ריגר הפרשן אומר אוי טימי, אז אחרי סדרה ועונה גדולה אפשר לומר תודה לשני הקבוצות המדהימות הללו ונקווה לעוד שנות כדורסל כאלו .