זה טור מיוחד. טור ערב פתיחת אליפות אירופה, כאשר צוות האתר בארץ, ועוד שליח מיוחד בצרפת עצמה (עורך הליגה הלאומית של האתר ניב שמולי) יסקרו את האליפות מטעם ספסל. לכבוד הוא לי לסקר את האליפות של הנבחרת הלאומית.

מודה ומתוודה. ערב ההכנה אמרתי שמזמן לא היו לנו סיכויים כאלו עם סגל כזה לחזור לשמונה האחרונות. אחרי ההכנה אני פחות אופטימי. הנבחרת הייתה צריכה לנצח את מקדוניה ובוסניה, כי היא לא נופלת מהם. לצערי קרה מה שקרה בהכנה, והחבורה של אדלשטיין מגיעה למשחק מול רוסיה עם מאזן 1-7. ניצחון בודד מול שבעה הפסדים, כאשר בלא מעט משחקים הנבחרת לא נראתה טוב, עם בעיות מתחת לסל מצד אחד, ויכולתם של שחקני המפתח.

מצד אחד, זאת נבחרת עם המון עומק. זאת נבחרת עם גובה וגבוהים שלא היו לנו מזמן (סנטרים עם ממוצע גובה של 211. מעולם לא היה לנו דבר כזה. מעולם). זאת נבחרת עם ניסיון ענק, של המון שחקנים ברמות הגבוהות, כולל שניים בליגה הטובה בעולם. זאת נבחרת שהמאמן שלה ידוע כאחד שסוחט מהסגל שלו את כל המיץ, ולוקח אותו הכי רחוק שאפשר (ע"ע נבחרת הנוער של הלפרין ולימונד, הפועל ת"א, הפועל ירושלים והפועל גליל עליון). מאידך, בעיית ריבאונד ונחיתות של הגבוהים הישראלים מול רוב הגבוהים של הנבחרות בבית שלנו. יש לנו בעיה של הכושר שהשחקנים הבכירים מגיעים איתו לאליפות. אלו רק קצה של הבעיות שהנבחרת מגיעה איתם, שאליהם אפשר להוסיף את סף השבירה (ע"ע השמטת ה14 נקודות מול בוסניה).

נקודה נוספת שצריך להסתכל עליה היא הנבחרות האחרות. צרפת תסיים ראשונה את הבית, על זה אין ויכוח. מאידך, בוסניה, רוסיה, פינלד ופולין בסגלים הנוכחיים לא פחות טובות מישראל, אבל לא יותר טובות. כל משחק הולך להיות צמוד, כל משחק קריטי להמשך. אין שום קבוצה מבין החמש שהיא ברמה גבוהה בהמון מעל השנייה. אני הייתי שם עין על פינלנד ופולין, שעושות התקדמות יפה. לדעתי, בוסניה עם הסגל הגרוע שיש בבית. לא הייתי מזלזל לשנייה אחת ברוסים, שעם כל הכבוד לכוכבים שלא הגיעו, כל שחקני הסגל משחקים בליגה הרוסית החזקה, הVTB. כמו שכתבתי, בשום נבחרת בבית הזאת אסור לזלזל, אבל גם לא לחשוב שהיא ברמה גבוהה מעלינו (מלבד צרפת).

למה בכל זאת יש לי סיבה לאופטימיות? ההיסטוריה. ב2003, הנבחרת הגיעה לאליפות עם הכנה רעה מאוד, וסיימה שביעית. אותו דבר קרה גם באליפות של 2007, כאמור, גם שם זה הסתיים במקום השביעי. גם ב1979, זה התחיל מקרטע, ונגמר במדליית כסף, ההישג הכי גדול של נבחרות ייצוגיות שהיה לנו עד היום (ויסלחו לי חובבי הכדורגל במדינה הזאת, לעלות פעם בחמישים שנה לטורניר בין לאומי ולעשות מזה קריירה זה פתטי).

הגיע רגע האמת. משחקי ההכנה נגמרו, עכשיו שלב ההכרעה. אף אחד לא יזכור לאדלשטיין וכספי את ההכנה הלקויה אם הם לפחות יעברו לשלב הבא. אף אחד לא ישכח לו, מאידך, אם הנבחרת לא תעפיל לשלב הבא. רק שיעלו למגרש, יראו את היכולת הרגילה שלהם, ויזכירו לכל האנשים בארץ שהכדורסל הוא הספורט הייצוגי המצליח במדינה הזאת. אל אל ישראל.


להסתכל על דברים בפרופורציות

מרוב שאני מנסה להראות דרכים נוספות לשפר את הכדורסל כאן, כמעט לא נשאלת השאלה איפה אנחנו עכשיו? האם אנחנו מתקדמים?
בשבועות הקרובים אנסה להביא מאמנים ואנשי מקצוע מהכדורסל כדי להבין את מצבינו.

הראשון שראיינתי לנושא, הינו שרון דרוקר. מאמנה של מכבי ראשון לציון, ומאמן נבחרת העתודה עד לקדנציה האחרונה, כאשר בשנתו האחרונה בנחרת, העתודה סיימה במקום השביעי באליפות. הטוב שלנו בשנים האחרונות.

“צריך להסתכל על דברים בפרופורציה" אומר דרוקר "אישית, אני אימנתי בחמש מדינות שונות, כאשר בחלק מהמקומות יש הסתמכות רבה על שחקנים מקומיים. יש הבדלים אחרים בייננו לבנם, כדוגמת המנטאליות והמשמעת הקשה במדינות ממזרח אירופה. הבדל אחר זה גם הגנטי, ההבדלים הפיזיים כמו הסרבים, כאשר הם שיחקו בארץ כולם ראו את הנתונים הפיזיים העצומים שלהם. מצד שני, יש אצלנו התקדמות בכדורסל, ואפשר לראות את זה. לדוגמא, בעלייה של נבחרת הנוער לדרג א'. דבר נוסף, זאת העובדה ששחקנים בעתודה משתלבים היום בנבחרת הבוגרת, ובקבוצות בליגת העל. אצלנו בראשון לציון, לדוגמא, יש בקבוצה שלושה שחקנים ששיחקו בעתודה. דעתי היא שישנה התקדמות, ומתחילים לראות את הפירות של פרויקטים דוגמת האקדמיה. יש כאן מאמנים עם המון ידע וניסיון, ויש כאן מערכת עם כלים ברמה גבוהה. אנחנו נמשיך לראות התקדמות במגמת עלייה".


עלילות האקדמיה

השבוע פרסם ידידי ניב שמולי כתבה על ההחלטות בנושא ליגות הנוער בישראל. מלבד הבעיה שהתקבלה החלטה בניגוד לרוב מוחלט של האגודות בארץ, והבעיה והחשש שמועדונים גדולים ישאבו לקבוצות שלהם את טובי השחקנים בארץ, כמעט לא דובר על שתי קבוצות האקדמיה של איגוד הכדורסל.

ישנה אפשרות, לא סופית, שקבוצות האקדמיה של איגוד הכדורסל, של מחוז דרום ומחוז צפון, מקבלות שריון בליגה הבכירה. מה זאת אומרת? אם אחת הנבחרות תסיים במקום האחרון בליגה, הן לא יורדות לליגה השנייה. יותר מזה, אם אחת הקבוצות מגיעה לפלייאוף, היא לא תשתתף בו.

ההחלטות האלו מנוגדות לכל עיקרון ספורטיבי שאני מכיר. המטרה של האקדמיה היא ליצור את דור העתיד של הכדורסל שלנו. לתת לשחקנים מוכשרים את הכלים הכי טובים שיש (לזכותם יאמר, שהכלים והמשאבים של האקדמיה, הם ברמה גבוהה. מאוד). נשים שנייה בצד דברים שקרו בעבר, את המלחמות של האיגוד מול אגודות לשחרר לאקדמיה שחקנים (אני לא מכיר שום אגודה, בטח מהטובות בארץ, ששיחררה שחקנים ללא מלחמה). איך אתה יכול לבנות שחקן בלי שהוא לומד להתמודד עם הלחץ של פלייאוף, הידיעה שכל משחק קריטי, התמודדות עם ניצחונות וכישלונות, ובעיקר איך להביא את היכולת שלו לשיא בmoney time? יותר מזה, היכולת להתמודד עם כישלון לא פחות חשובה מלהתמודד עם הצלחה גדולה. מכישלונות לומדים לצמוח ולהיות טובים יותר לא פחות מהצלחות. יותר משזה שיעור לכל ספורטאי, זה שיעור לחיים.


לפרק את מכרזי הספורט

סיימתי לראות לא מזמן את סדרת הכתבות של טל שורר על הספורט בארץ. חוץ מזה שלמדתי הרבה על התנהלות הספורט במדינה, התחדדה לי מחשבה אחת: יש לסגור לאלתר את מרכזי הספורט בישראל. אסור לתת להן לנהל את הספורט כאן.

המרכזים קמו בתחילת המאה הקודמת, כאשר כל מרכז סומן פוליטית. בית"ר, כאמור, ייצגה את הפלג הרביזיוניסטי במדינה, שעה שהפועל ייצגה את מפא"י, ההסתדרות, והצד השמאלי של המפה הפוליטית. כיום, כמו אז, הכל מלחמות של אגו ותקציבים. מי יקבל יותר תקציב, למי יש יותר שליטה, אצל מי יהיו הספורטאים הכי טובים. לא פעם מלחמות בין האגודות דופקות ספורטאים אצלנו, מונעות מהם להתקדם בטוענה שהם שייכים למרכז אחר. זה קורה בכל ספורט בארץ. בכל ספורט.

הגיעה הזמן, וזאת יכולה להיות הרפורמה הכי גדולה בקדנציה של השרה רגב וח"כ מיקי זוהר (הליכוד): לסגור את המרכזים, להוציא מהם את זכות השליטה על הספורט, ולהעביר את השליטה לידי אנשי ציבור, ספורטאים לשעבר, ואנשי עסקים שיכולים להרים את הספורט קדימה. לא עסקנים.