|
קינת הגליל
ספסל
,15/06/2008
אלמוג יעקובי אוהד ותיק של הגליל, נזכר ברגעים הגדולים, מסביר מהי רוח הגליל ומקווה שהכל יתברר כחלום.
אני לא זוכר את המשחק הראשון שלי בגליל. אם להסתמך על סיפוריו של אבי מדובר אי שם על גיל ארבע, ולטענתו את רוב המשחק ביליתי בכלל עם הגב למגרש בעודי משחק בפליימוביל שהבאתי מהבית.
הזיכרון המוחשי הראשון שיש לי מהגליל הוא המחציות. בזמן שכולם נהרו למזנון אני ירדתי לפרקט ושם, במקום בו דרכו ענקים (בתקופה ההיא באמת שיחקו בגליל ענקי כדורסל) למדתי להקפיץ ולזרוק בעזרת האחים שי וגדי דולינסקי שכמה שנים מאוחר יותר יעלו לקבוצה הבוגרת ויהוו חלק מקבוצת האליפות ההיסטורית של עונת 1992-3.
אני יושב עכשיו ונזכר בנסיעה הראשונה ליד-אליהו, גמר גביע המדינה השני של הגליל והראשון שלי מול מכבי ראשל"צ. השיירה יצאה מהגליל ורק לקיבוץ שלי האוטובוס לא הגיע. במקרה הגיע מיניבוס והצטופפנו בו כל הדרך לת"א. אני זוכר את הריקוד המאושר של ילד בן 9 על הפרקט אחרי המשחק הרביעי מול הפועל ת"א בגמר-סל, תחושה שמשם והלאה צלחת האליפות תהפוך לבת בית קבועה באולם בכפר בלום ואליה יצטרפו מיטב חברותיה.
קצת לפני שהוא עבר לדבר על אהבה בירושלים הפך עדי גורדון לאליל ילדותי בעונה שלמה בה תלה כדורים במרומי התקרה באולם בכפר-בלום, מסירות שהסתיימו בהאלי-הופים מפלצתיים של וויין קמפבל.
תגידו בקול את השמות: ברד ליף, אנדרו קנדי, ארז חזן, דארן דיי, עודד קטש, נדב הנפלד, דורון שפר, וויין פרימן... גם לכם רועד קצת הקול מהתרגשות?
חיים אוחיון טען ברעיונות שנתן אחרי ה"איחוד" כי הקבוצה תשמור על הצביון והרוח שאפיינו את הגליל העליון.
נכון, חיים אוחיון ככל הנראה הציל את הקבוצה מפירוק לפני 4 שנים, אך צביון ורוח הגליל הם דברים שלחיים אוחיון אין בהם יד ודבר.
האוהדים שליוו את הקבוצה לאורך הדרך זוכרים את שישו יושב על המדרגות והולם בכוח במיכלי מים ריקים ששימשו כתופים, את הסדרן הכמעט מיתולוגי יוסי סבג מסתבך בקטטה עם טרי פייר בגמר הפלייאוף, את הריח של הנקניקיות מהמזנון של יחיאל, את שער 2 רועד כש"הקומץ האדום" קופץ, את הילד דורון שפר מביא אליפות ואת הילד יוגב אוחיון קולע שלשת בכורה בבוגרים מול בי.סי קייב.
הפועל גליל עליון הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם של תושבי האיזור. בימים שחדר האוכל עוד היה מיתוס הקבוצה הייתה מונחת כל צהריים על השולחן לניתוחם של המומחים המקומיים.
בשנה הבאה יבואו תלמידי בית הספר התיכון בכפר-בלום כל בוקר ובדרכם לכיתות יבחינו בגוש בטון קר, גוש בטון שכל יום ראשון בערב היה הופך למקום הכי חם בצפון.
להקות של ילדים, גדודים של חיילים ומאות תושבי האיזור הצביעו ברגליים בכל יום ראשון ודרשו קיום לכדורסל הקיבוצי.
יוגב אוחיון גדל חמש דקות מהאולם, עידו קוז'יקרו שלוש, אבישי גורדון בכלל בא ברגל...לאן ישאפו היום ילדי הגליל להגיע? איזו צמרמורת תעביר בקרב אוהבי כדורסל שילוב המילים "האולם בגן-נר"?
הלב נשבר, הדמעות שעמדו בעיניים במשחקים השנה כשהחבל היה על הצוואר התחלפו בדמעות של כאב, של כעס, של פרידה.
הלוואי והכל יתברר כחלום, או שאולי בעוד כמה שנים הכל יחזור לקדמותו והאולם בכפר-בלום שוב ילקח בחשבון כהפסד בדרכה של כל קבוצת כדורסל בישראל.
עד אז תאמרו "ערב הכדורסל של ישראל", אך אל תשכחו להוסיף "דרומית לנהריה".
אלמוג יעקובי.
כתבות אחרונות באתר
|
|