אלכסדנרו דל פיירו, מגדולי שחקני הכדורגל של איטליה והכדורגל האירופאי בפרט, תבע את הביטוי "ג'נטלמן לא עוזב כל כך מהר את הגברת הזקנה שלו". הציטוט הזה נאמר בשנה שבה יובונטוס הורדה לליגה השנייה, ונשללו ממה אליפויות ותארים מקומיים. שחקנים עזבו, כולל הכוכבים הגדולים, אבל דל פיירו הבין שיש דברים חשובים יותר מכסף, כבוד תארים וכו: נאמנות.

גדלתי על הליגה הבכירה מישראל, עוד מהימים שהספונסר שלה היה "קוקה-קולה". הפועל ירושלים בתחילת הדרך, הצמד קטשפר, העליות והירידות של הפועל תל אביב, פיני גרשון נגד צביקה שרף, רלף קליין ז"ל בסוף שנותיו כמאמן בכיר, תומר שטיינאוור, גיא גודס, מאיר טפירו (מאז ועד היום, וזה לא נראה הולך להשתנות בשנים הקרובות) פפי תורג'מן, מוטי דניאל, דני גוט ועוד. נכון, השליטה של מכבי בשנים אלו בליגה הייתה לא פחות אבסולוטית (על אף הפערים הפחות גדולים ממה שיש היום, האליפות של הגליל והגביעים של ירושלים), אבל היה בה משהו אחר לחלוטין. ישראלים שמזוהים עם הקבוצה שלהם, כמעט בכל קבוצה, זרים מעטים ואיכותיים שנשארו כאן שנים (קני וויליאמס, ראדיסב צ'ורצ'יץ, מילטון ואגנר, קלי מקארתי, ג'סי סולטרס ואחרים), מתאזרחים שעשו חלק גדול מהקריירה שלהם כאן, ואף קבעו כאן את ביתם (בריסקר, קאר, ברנדי, דוסון, שארפ, רוברטס, דלזל וולדמן ועוד).

יכול להיות שזה האינסטינקט האנושי להיזכר בעבר ולחשוב שפעם היה יותר טוב, יכול להיות שפעם באמת הליגה הייתה יותר מעניינת, יכול להיות שזה סתם געגוע למשהו שפעם היה, אבל אני באמת מתגעגע לשנים האלו. האוירה של מלחה עם ההרגשה שאוטוטו לוקחים אליפות (משנת 1995 אני מחכה...), החשמל של אוסישקין, אווירת השואו של יד אליהו (אז, שעוד לא קראו לזה ככה), האוהדים של חולון, הגהנום של הנסיעות לאילת, סדרות הפלייאוף.

אני לא אוהב המון דברים שקרו בליגה בשנים האחרונות. ריבוי הזרים והמתאזרחים דוחק החוצה ישראלים צעירים ומוכשרים, הפער בין מה שהקהל המקומי רוצה לתכתיב שהמנהלת עם המעודדות והסאונד בפול ווליום והמשחקים באמצע רבע מנסים לעשות הוא לא קטן, הפיינל פור, למרות שאני מבין מאיפה הוא נובע, מנוון את הקבוצות, וגורם להם להקים סגלים בינוניים פלוס, בלי רצון אמיתי להתקדם. למה להתאמץ שאפשר לקחת אליפות בשני משחקים? גם העובדה שפעם היו חמש/ארבע קבוצות ישראליות שמשחקות בגביעי אירופה על בסיס קבוע, והיום גם התחננות של המנהלת (שכללה מענקים שמנים והבטחה לעזרה) לא ממש עושות את זה לבעלי הבית.

ועדיין, זאת הליגה שלי. זה הקהל שאני רגיל אליו, אלו השחקנים שאני מכיר שנים, אלו מאמנים שהיו אז, וחלקם היו שחקנים שראינו כשהיינו ילדים. אין לי ליגה אחרת. ואני מבטיח להמשיך כמיטב המסורת של ספסל לסקר, לעדכן, להביא את הדברים שבאמת חשוב שנדע על הליגה. כי הליגה הזאת היא הפנים האמיתיות של הכדורסל בארץ. ועליה אני אמשיך להילחם, עד שהיא תחזור להיות מה שהיא הייתה אז. פשוטה, עממית, מעניינת. שלנו


שימו לב

וכמה דברים מעניינים שיהיו לנו העונה בליגה

•רוב הקבוצות עברו לשחק באולמות של למעלה מ3000 מקומות. למעט אילת, הרצליה, אשדוד ונס ציונה (קריית גת חויבה לשחק באשקלון, מתקן יפיפייה ומרווח, מיכון שאולמה הביתי לא עומד בקריטריונים), הקבוצות ישחקו באולמות נוחים, ממוזגים, חלקם חדשים (חולון). ככה זה צריך להיראות. הארינה, מנורה מבטחים, דרייב אין, ראשון, רוממה, חולון. כדורסל שמכבד את עצמו חייב אולמות כאלו בכל מקום.

•זאת תהיה עונה חשובה לכמה וכמה ישראלים חדשים. זלמנסון, משעור, מעיין, בלאט, נאור שרון וקרפלס יקבלו הזדמנות ראשונה אמיתית בליגת העל לנסות להראות את היכולת שלהם.

•זאת תהיה עונה ראשונה מזה הרבה זמן ש11 מ12 המאמנים בעונה שעברה ממשיכים לעונה נוספת בקבוצתם (אלעד חסין ממשיך לעונה שלישית בחולון). רק אריק אלפסי מחליף את רועי חגאי בנהריה. תעודת כבוד, בשנים בהם מעמד המאמן הישראלי נשחק עד כלות.

•זאת תהיה עונה עם אותה כמות של זרים ביחס לעונה שעברה (יתכן שקצת פחות), אבל איכות הזרים משתבחת. אם לפניי כמה שנים הליגה הפכה לכינוס שחקני קולג', היום השחקנים מגיעים מטורקיה, ספרד, הNBA, רוסיה, ליגת הפיתוח, צרפת, איטליה ועוד. ההיסטוריה מראה ששחקנים מהליגות האלו לרוב שחקנים טובים יותר, מוכשרים יותר.

•אחרי שנים של "מדינת הגמדים", לא מעט קבוצות מחזיקות לפחות שחקן אחד באזור חיוג של 2.10. כמה קבוצות אפילו שניים.

ליגת העל 2015/2016. בהצלחה לכולנו


"רק רשת" עכשיו בהדסטרט

תרבות ספורט מתבטאת לא רק בספורט עצמו, אלא גם בדברים שמסביב. אחד הדברים שמבטאים את התרבות הזאת זה הספרות והספרים שאנשי המקצוע, שחקנים, מאמנים ואחרים (אפילו אוהדים) כותבים.

מעט מאוד ספרים שקשורים לכדורסל בארץ מצאתי. הייתה את האוטוביוגרפיה של מיקי ברקוביץ, ספר של נח קלינגר, כמה ספרים של ערן סלע ולא מעט ספרים שכתבו על העונות בNBA. בכל העולם הדבר הזה נפוץ, ולא מעט שחקנים או מאמנים שפורשים ישר רצים להוצאת הספרים הראשונה שתסכים לעבוד איתם.

שימי ריגר שלנו, הפרשן המהולל (ומאמן העבר), החליט להוציא ספר על חוויות וסיפורים שעבר במהלך שנותיו כפרשן ומאמן. את הכסף כאמור, הוא מנסה לגייס דרך הדסטראט. מלבד היותו פרשן משובח, ריגר אימן שנים ארוכות בליגות הבכירות בישראל, ואף שימש כמאמן נוער. מי שעוקב אחרי דברים שוא מספר בחמישיות או בלילות של משחקי אן בי איי, זוכה לשמוע סיפורים מדהימים, מצחיקים, קורעים ובעיקר כאלו של בנאדם שראה הכל בכדורסל שלנו.

אז עשו לעצמכם טובה, כנסו ללינק, פתחו את הארנק, ותעזרו לשימי להוציא את הספר!!!

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=14502