כאשר התחלתי את צעדי הראשוניים במגרש הכדורסל של מועצת הפועלים בעפולה, אי שם בשנות ה-80, ארז אדלשטיין היה אחד ממאמניי הראשונים. בלי שום קשר מקצועי, הוא גם אחד מקרובי משפחתי (קרבה שלישית) כך שלאורך השנים נאלצתי לגונן או להתגונן כנגד כל מי שביקר את הג'ינג'י. את ארז יצא לי לראות משחק מעט מדי עוד בימי עפולה/העמק בגורן יזרעאל אשר בקיבוץ מזרע, אבל בהחלט אזכור את המשחקים המרתקים של אותה קבוצה מול הפועל ת"א של דני ברכה, חוזז, מרסר ולארגי, ומאוחר יותר פרישמן, אמסלם ושטיינהאוור. אז עפולה פורקה וחזרה לליגת העל ב1993 כדי לרדת שוב. ארז הלך לאמן בעמק יזרעאל, חדרה וכמובן בגליל, עשה גיחה קצת ליוון וחזר לארץ כדי לפרשן והנה הוא שוב על הקווים, במדי קבוצתי האהודה, מול המועדון שגדלתי בו, שלצערי איבד את זהותו בעשור האחרון.

חצי שעה לפני תחילת המשחק. האולם בעפולה עלית שכבר נקרא היום היכל חסון איבד מעט מזוהרו. הפרקט הורחב, ואילו היציע הוקטן וכעת ניתן לשבת על הפרקט. אני מתקבל בחמימות על ידי אנשי עפולה ששואלים לשלומי, ואילו בצד האדום ישנה פסימיות זהירה המאפיינת בעיקר את 'שחור' ואת ינון אשכנזי בן העמק שמפגינים חשש מעט מהמשחק. הקהל העפולאי מתמקם בירכתי האולם, דווקא מול הספסל האדום בעוד שאוהדי הפועל מתפזרים לאט ליציע, עד אשר נפרסים השלטים המוכרים לנו בעיקר מהדר יוסף ובלומפילד. אדלשטיין עדיין בחדר ההלבשה ורק חמש דקות לפני תחילת המשחק הוא עולה דרוך כדי להצטרף לקבוצתו.


הצבא האדום. מלווה את הקבוצה לכל מקום

בעפולה מנסים לתת אווירת ליגת על למשחק עם הצגת שחקנים מרשימה כאשר שחקני הקבוצה המקומית מלווים בילדי ביה"ס לכדורסל וקינחו בשירת 'התקווה'. אני יושב ליד אשכנזי וליד שופט העבר נמרוד ברין. זקני עפולה עוד נזכרים לפני תחילת המשחק באבותיהם של שחקני הפועל ת"א לורנס – אביו של יונתן שולברנד, וירון, אביו של אלון אברמוביץ' שכיכבו בעפולה על גלגוליה השונים. ירון עוד מזכיר לי ביציאה כי הוא עצמו שיחק באולם הזה, תחת הדרכתו של ארז. מהעבר השני מנהל את משחקה של עפולה הרן שיפמן, בנו של בארי ז"ל, מוותיקי גבת/יגור שניצח את האדומים לא פעם ולא פעמיים.

המשחק נפתח בשליטה אדומה גם ביציעים ולא רק על המגרש. הקהל האדום מתנהל בדיוק לפי קצב המשחק וכאשר האדומים של אדלשטיין עולים ליתרון דו-ספרתי השירה של האדומים עולה קצב והתיפוף גובר, בעוד שהקומץ העפולאי מנסה יו"ר חוג האוהדים אליאור סוסן להמריץ את חייליו כדי שיעירו את החבורה של יאור.

מנכ"ל הקבוצה עודד עקיבא שמשמש גם ככרוז מנסה לדחוף את הקהל המקומי, אבל חוץ מחיילי הקומץ, העפולאים הם קהל של היכל התרבות שההבדל היחידי שכאן מותר לאכול חטיפים ולפצח גרעינים ביציע במהלך המופע.


שיפמן. עוד בן של אגדה

הרבע השני מתעורר מתרדמתו כאשר גרג ט'ודניק המקומי חוטף כדור, מטביע וסוף סוף נראים סימני התעוררות בעיר הגרעינים. ט'ודניק מוסיף עוד שתי חסימות לקינוח, וביציע מתעוררים וגם עקיבא מנסה בהתלהבות יתרה לעורר את הקבוצה שלו.

בהפסקה אנחנו יורדים לקפה ובופה במועדון וכאן נוצר אירוע מאד מעניין כאשר שחקני סגנית אלופת המדינה גלבוע/גליל, השכנים מעבר לכביש, שהגיעו למשחק עם המאמן ליאור ליובין והמנכ"ל עמית גל מתקבלים דווקא בחמימות בחדר האח"מים, למרות היריבות המושבת שהייתה בין שני המועדונים.

במחצית השנייה הפועל שוב פותחת פער והמשחק שוב חוזר להיות חד צדדי. ברבע האחרון אני עובר לשבת ליד בועז קובנר, אוהד ותיק מעפולה שהולך איתה גם ברגעים הקשים. אני שואל את בועז למה האוהדים של הקבוצה שלו שקטים? קובנר ניגש לקומץ ומבקש מהם להתעורר אבל חוץ מתיפוף קטן אנחנו לא שומעים יותר מדי לעומת הקהל האדום שלא מפסיק לשיר.

האקשן מתחיל בדקה ה-34 כאשר הג'ינג'י וספסלו לא זוכים לרספקט בעיר הולדתו וסופגים עבירה טכנית. השחקנים של הפועל מפנימים את המסר ועד לסיום הקרדיט עובר מצד לצד, אבל המומנטום אדום למרות קריאות העידוד הנלהבות של הכרוז.

בדרך לחנייה, אני עוד מעביר רשמים עם אברמוביץ' ושולדברנד שאומרים שבימיהם הכדורסל היה הרבה יותר 'אחר', אבל גם מפרגנים לדור הצעיר בתקווה שיצליחו לזכות לראותם בשנים הקרובות בליגה העליונה.


שולדנברד. אבא מהיציע עודד