סיבוב שני, הפועל גליל עליון מארחת את גלבוע/גליל. כן, זה היה צריך לקרות מתישהו אבל אי אפשר להימנע מההיסטוריה בין שתי הקבוצות הללו. אני מודה שלראות את חיים אוחיון חזרה באולם בכפר בלום, אבל הפעם עם המעיל בצבע אדום, עושה משהו למקומיים, אחרי העזיבה שלו לגלבוע. בסיבוב הראשון המשחק היה חד צדדי. מאז קבוצה אחת התבססה למעלה בטבלה בעוד השנייה תצטרך עוד להוכיח שהיא ראויה להישאר בליגה. הקבוצות בסיבוב שעבר קיבלו את הפוקוס, הפעם אני רוצה להתמקד בשחקן.

לפני המשחק אמרתי לכרוז שהמפתח לכל המשחק הוא דמרקו קוקס, הסנטר של גליל עליון. כאשר הדומיננטיות שלו באה לידי ביטוי בצבע משני צדי המגרש גליל עליון יודעת שהיא יכולה להתמודד שווה בשווה מול קבוצות שעל הנייר חזקות ממנה. אני ידעתי את זה, וגם שתי הקבוצות והמאמנים. בתחילת המשחק רוב הכדורים הלכו אליו. אריאל בית הלחמי ציפה והתכונן לכך מראש והביא שמירה כפולה בעוד זיו ברתנא מצד שני ידע גם הוא שכניסה טובה של קוקס למשחק תסחוף אחריה את שאר הקבוצה. קוקס הסתבך בצעדים ואיבודי כדור, אך בהגנה סיפק חסימות מרהיבות. ניתן היה להבחין בתסכולו הגובר כאשר הוא כמעט לא מצליח לקבל כדור וגם כשהוא מקבל הוא לא מצליח למצוא את הטבעת. לפעמים דינמיקה של משחק בנויה על יכולת אישית של שחקן. במקרה של קוקס, המשחק סבב סביבו ופעם אחר פעם הוא לא הצליח להיכנס לשטף המשחק. נכון, בשלבים מסוימים ראינו את שחקניו של זיו ברתנא מייצרים מומנטום ורצים, אך זה היה מוגבל ולא מספיק. היה חסר שם שחקן ציר שייצר נקודות קלות בצבע. בצד השני מי שהפיק את שנהנה מהמצב היה כמובן טרידוויל שסיים עם 29 נק' א המשחק.

המשחק בין שתי הקבוצות הביא עמו הרבה מתח, אך הוא התפוגג במחצית השנייה. נראה גם שאיתו ההיסטוריה מסביב. התסכול של קוקס הוא אולי הסמבוליות לכך שגליל עליון הייתה רוצה לנצח ולהוכיח שהיסטוריה חוזרת. כמו גם הכניסה המחודשת של גליל עליון מליגה ב' ועד הליגה הלאומית. משהו במשחק בין שתי הקבוצות ייצג את ההרגשה, לפחות מבחינתי, שמדובר ברצון להיות דומיננטי ולהראות את יכולתך אבל שמירה כפולה ועזרה מהצד החלש מונעת את זה ממך.