אוהד גל קיבל בקיץ האחרון את משרת החלומות שלו- מאמן ראשי באליצור רמלה. אחרי 4 שנים בהן הסתובב בליגה הלאומית כעוזרם של מאמנים כמו חנן הירשוביץ, יניב ויצמן, אוהד יתום ועדי אזולאי, גל עלה דרגה. אך המצב לא היה פשוט. בעוד הנהלת רמלה ניסתה בקיץ לסגור עם מכבי ת"א ולהיות קבוצת הבת שלה, דיוויד פרדמן החליט ללכת על עירוני ר"ג. ועד שהגיע הסימן מעיריית רמלה שאפשר לפתוח בהכנות לעונה החדשה, דווקא אז הגיע מבצע צוק איתן, גל הוקפץ למילואים והכנות נתקעו.

"המצב ברמלה מההתחלה לא היה כל כך טוב", מסביר אוהד גל. "כל הקבוצות התחילו לעבוד כבר ביוני, אבל אצלנו, עם כל הבלאגן וחוסר הוודאות - גם בגלל הקיצוץ בתקציב שמגיע דרך העירייה - התחלתי לבנות את הקבוצה בשלב מאוד מאוחר, וכבר כמעט כל השחקנים החמים בשוק היו חתומים".

לאורך השנים רמלה נחשבה למקום מאוד קשה למאמנים ולמרות זאת החלטת לקחת את הזדמנות הזאת ולהתחיל שם את הקריירה כמאמן בכיר.

"ידעתי לאן אני נכנס. אני מכיר את ציון אסייג (מנהל הקבוצה) ומוטי כהן (היו"ר), והאמנתי שהם יתנו לי זמן כמאמן ראשי, כי הדרך שלי שונה ולא רגילה".

גל בנה לבסוף את הקבוצה סביב הצעיר נטע סגל, הליגיונר עידן רג'ואן שחזר אחרי חצי עונה בליגה שנייה בגרמניה (בחצי השני היה פצוע), והפוטנציאל הבלתי ממומש שון לבנובסקי כגבוה הישראלי. לידם הימר על שני זרים חסרי ניסיון כמו לייסי הידוק ודיוואן היקס.

נראה בדיעבד שהקבוצה שהעמדת לא מספיק מאוזנת.

"אני הייתי אחראי על כל שחקן שהגיע לרמלה וגם עכשיו אני שלם עם החלטה. במסגרת התקציב שהיה לי החלטתי לבנות את הקבוצה בצורה שונה שהמיקוד היה יותר על הישראלים בסגל, כשהזרים יבואו כתוספת אליהם ולא להיפך. כדי שהשיטה הזאת תעבוד היו לנו עשרה משחקי אימון. לצערי הרעיון הזה לא עבד ונאלצנו לשחרר את דיוואן היקס עוד לפני פתיחת העונה, כי הוא הגיע לא מוכן, והבאנו את בילי וייט במקומו. אחרי כמה הפסדים החלטנו לחתוך גם את לייסי הדוק ולקח זמן עד שמצאנו את בו דיוויס".

ולמרות כל השינויים, הבעיות נמשכו ודווקא הישראלים לא נתנו את התפוקה.

"רציתי לעשות שינויים אבל נתקלתי בקשיים בגלל ששחקנים לא רצו לבוא לרמלה או שרצו סכומים מטורפים. לקבוצה כמו אליצור רמלה יש בעיה להביא שחקנים בגלל השם הרע שיש לה בחוץ. רציתי לבנות קבוצה שיהיו בה שחקנים לאימון. לא רציתי לבנות קבוצה של שישה שחקנים בלבד לחמישייה ולחפש שחקנים שסתם ישלימו את הסגל".

השינויים הללו היו מביאים את התוצאות בסופו של דבר?

"הקבוצה התקדמה בצעדים קטנים וזה היה ניכר בתוצאות עוד שבוע או עוד שבועיים. ברמלה אתה לא צריך להיות מאמן, ברמלה אתה צריך להיות כבאי. לא הגיוני שאחרי כל הפסד אתה צריך להביא שחקנים, לשחרר שחקנים, לדבר עם סוכנים. לא זו השיטה. מהפסד לומדים את הדברים הרעים וגם הטובים וממשיכים הלאה".

העובדה שאתה מאמן צעיר הפריעה לך?

"אני מניח שזה הדליק נורה אדומה לכמה שחקנים, אבל אחרי שנפגשנו החששות נעלמו. אני מאמין שזה הפריע דווקא במקום שהיה צריך לתת לי גב. והתמיכה והסבלנות שהיו צריכים לתת ולא קיבלתי אחרי כל הפסד. ציפיתי לגב רחב יותר מהנהלה לרבות שחרור שחקנים ישראלים ולא קיבלתי את האישור לזה. להנהלה היו כוונות טובות. אבל לא תמיד ראינו את הדברים עין בעין".

אז מה בסוף שבר אותך?

"הבלגתי על הכל , אבל לא יכולתי להבליג כבר על ההתפרצות של מוטי כהן ברבע השלישי במשחק מול אליצור אשקלון שנגרמה בגלל שלא הכנסתי את רז ניסים כהן. ידעתי לאן אני נכנס אבל בשנייה הזאת כבר לא יכולתי להבליג, ופשוט אחרי המשחק מול אשקלון באתי לציון וביקשתי לעזוב את הקבוצה".

איך אתה רואה את ההמשך שלך כמאמן אחרי הכישלון ברמלה?

"ללא ספק אני רואה את עצמי כמאמן לגיטימי בליגה לאומית, ואני מאמין שאני יכול לאמן כל קבוצה. החלטה צריכה לבוא מהנהלות של הקבוצות אם הם רוצים מאמן שמאמין בעצמו וגישה קצת שונה מאחרים".