ד"ר מארק וויטס, סבא של בת זוגתי שתחייה, נולד בתחילת המאה הקודמת בניו יורק. במהלך חיו הארוכים, ד"ר וויטס היה הרבה דברים: רופא בצבא האמריקני, בוגר מלחמת העולם השנייה, בעל לניצולת שואה מקרקוב ואב לשתי בנות שעדיין נראות צעירות לגילן,וגם בן אחד. בין שלל התארים המכובדים, ישנו אחד שאינו קשור למשפחה או לקריירה. ד"ר וויטס היה אוהד שרוף של ה"בוסטון רד סוקס" חרף הסביבה הניו-יורקית שבה גדל, לא רחוק ממגרשה הביתי של היריבה השנואה ה"ניו יורק ינקיס", ד"ר וויטס התחבר דווקא לקבוצה מבוסטון. בימי ילדותו ה"רד סוקס" היו לא פחות מאצולת הספורט האמריקני. בכיכובו של בייב רות' האגדי, ה"סוקס" זכו באליפויות רבות והעתיד ב"פאנוואי פארק" נראה ורוד. בעלי הקבוצה באותם ימים היה בחור בשם הנרי פארז. כמו בעלי ממון רבים גם פארז היה חובב תרבות, וכמו כל בעלי הממון, הוא ניסה לעשות מזה כסף. במהלך שהוביל לאגדה המפורסמת ביותר בספורט האמריקני, החליט הבעלים להשקיע במחזה תיאטרון יוקרתי ב"ברוודויי". איך זה קשור לספורט אתם שואלים? כדי לממן את המחזה הוא החליט למכור את כוכב הקבוצה ואהוב האוהדים, בייב רות'. רות' ביקש לא לעזוב, אך עסקת הענק יצאה לפועל ותמורת 500,000 דולרים הושלם המעבר (סכום מגוחך לימינו, אך בזמנו מדובר בתקציב של מדינה בינונית). הכוכב המאוכזב החליט להטיל קללה על הבעלים וניבא שה"רד סוקס" לא יזכו באליפות נוספת במאה השנים הבאות, בעוד שה"ינאקיס" יהפכו בהנהגתו לאצולה החדשה.

ד"ר וויטס הספיק לראות את ה"רד סוקס" בגדולתם, אך הקללה של ה"במבינו" החלה להתגשם. בייב רות' וה"ינקיז" החלו לקטוף תארים בשעה שה"רד סוקס" הגדירו כל עונה מחדש את המונח "לוזרים". פעם אחר פעם ראה הד"ר כיצד קבוצתו האהובה מגיעה למרחק נגיעה מאליפות, אך פעם אחר פעם מצליחה לפספס. מה לא היה שם? פייצ'רים שהיו מעולים כל העונה ופתאום נראו כמו ילדים, פציעות הזויות ברגעים קריטים, התעלות מפתיעה של שחקנים אלמוניים בקבוצה היריבה וכל מה שניתן להכליל במילה "נאחס". מי שאהד בייסבול בשנות ה-80, לא ישכח את סדרת הגמר של 1986. משחק מספר 6 הארכה. הרד סוקס ביתרון 5-4 מול ה"ניו יורק מטס".שני שחקנים כבר ניפסלו והרד סוקס נמצאים פסילה 1 משבירת הקללה, על עמדת הבסיס הראשונה אחראי אגדה טרגית נוספת בסיפור:ביל באקנר. הכדור יוצא לדרך ונחבט בצורה חלשה לעבר אותו בסיס ראשון, באקנר עושה את דרכו לכדור הפשוט, מתבלבל ברגליו כשהכדור {הוסט בידי בייב רות?} עובר בין רגליו ומנצח את המשחק ל"מטס", את משחק 7 הרד סוקס הפסידו. באקנר הפך לאחת הדמויות השנואות ביותר בהיסטוריה של הספורט האמריקאי.לקחו עוד שנים רבות עד שהאוהדים סלחו לו {חלק לעולם לא יסלחו לו!} ועוד מספר שנים נוספות שבאקנר יסלח להם. ה"במבינו" כבר הלך לעולמו, אך הקללה שהטיל נשארה בבוסטון.

במשך 82 שנים, ישב הרופא הצבאי מול טרנזיסטור ישן וכאב את ההפסדים של קבוצתו האהובה. בתיעוד ההיסטורי, הקללה נשברה בשנת 2004, 86 שנים לאחר שהוטלה, אך הד"ר לא זכה לחגוג אליפות. ארבע שנים לפני כן, בגיל 93 הוא נפטר, כאשר זיכרון האליפות האחרון שלו נמצא אי שם בגיל העשרה. חלק יגידו שהקללה לא התממשה, אבל אצל בנותיו של דוקטור וויטס היא חייה וקיימת. לו הייתם נותנים להן להחזיר אותו לחיים ליום אחד, זה לבטח היה אל אותו יום היסטורי בו הקללה הוסרה.

מדוע אני מספר לכם את סיפור חיו של מארק וויטס? התשובה היא פשוטה. סיפורו של וויטס מתאר באופן תמציתי את מהות הספורט האמריקני. יש בו רומנטיקה, אהבה, טרגדיה, כעס ודרמה אך מעל הכול הוא מעיד על תרבות. המילה "תרבות" נאמרת במחוזותינו לעיתים תכופות דווקא בשל ההיעדרות המוחלטת שלה, אבל באמריקה יש לה גם משמעות. בטוח שחלקכם חושבים שבייסבול זה משחק משעמם, המשוחק על ידי גברים שמנים בפיג'מות וחלקכם אולי צודקים, אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שמאז תחילת המאה הקודמת ועד היום מדובר בענף הספורט הפופולארי ביותר בארה"ב. לא פוטבול, לא הוקי, לא טניס, בטח לא כדורגל ואפילו לא כדורסל, בייסבול!

בייסבול נמצא במקום הראשון ממספר סיבות. בראש ובראשונה בגלל הסטטיסטיקה . לא פחות מי 162 משחקים נערכים במהלך העונה הסדירה של הבייסבול, תוסיפו לזה פלייאוף, ותקבלו כמעט 200 משחקים בעונה!. בייסבול הוא לא משחק דינאמי במיוחד אבל הוא מייצר הרבה מאוד סטטיסטיקה, ככה שהאמריקאי הממוצע יכול לשבת בבית או בפאב או במגרש, לאכול נאצוס, לשתות בירה ועל הדרך לבדוק אין ספור נתונים . משרדים רבים וקבוצות חברתיות מקימות ליגות :"פאנטזי בייסבול" שבהן הם מחליפים שחקנים , בודקים נתונים ומרגישים חלק מהמשחק. האמריקאים אוהבים את הדרך. הם נשאבים אל העיסוק בנתונים וחישוב המספרים. בלי "זבנג וגמרנו". לולא אותה סטטיסטיקה שמראה שכל שחקן פוטבול יפצע לפחות פעם אחת בעונה, גם את המשחק הזה היו משחקים עד אין סוף כמו שמשחקים ב"nba". על המינון הנמוך של המשחקים הם מחפים בניקוד גבוה, ושיתוף של אין ספור שחקנים בהגנה, בהתקפה, וב"ספיישל טיים". תסמכו עליהם לדאוג לכך שיהיה מספיק סטטיסטיקה כדי להוציא גם את מינה צמח משלוותה.

פטריוטים

נהוג להגיד על ארצות הברית שהיא מורכבת מ10% גאונים ו90% שפשוט עושים מה שאומרים להם. בספורט ה10% עובדים קשה מאוד כדי לגרום לשאר ה90% להיות חלק בלתי נפרד מהחוויה. זה מתחיל בהיסטוריה עשירה, נמשך באיצטדיונים מושקעים ומסתיים בלתת "שואו טיים". ישנה הבנה שככה גורמים לאוהד לרצות להיות חלק מההצגה ולהרגיש שייך. מעריכים את הזמן וההשקעה של האוהד ונותנים לו תמורה עבורם. זו הסיבה שגם בקבוצות בינוניות, שלא לוקחות אליפות ובשורותיהן לא משחקים כוכבים גדולים, יש קהל אוהדים רחב ונאמן.

היה לי מורה להיסטוריה בתיכון שטען שהאמריקאים מקנאים בנו הישראלים על ההיסטוריה והפטריוטיות שלנו. הם אינם מבינים כיצד אנו מתנדבים לשרת בצבא ללא תמורה כספית מצד המדינה. אותו מורה גם טען שזה ההסבר לגרנדיוזיות שבה נעשים הדברים באמריקה. הם רוצים לייצר היסטוריה באופן מלאכותי לכן מפוצצים כל פינה בסמלים הלאומיים. לטענתו, זה בא לידי ביטוי בולט באירועי הספורט אמריקנים. לפני מספר ימים חזרתי מביקור באמריקה. אחרי שנכחתי וצפיתי בכל סוגי הספורט שם, הגעתי למסקנות שונות. אנחנו צריכים לקנא, לא להפך.

אנחנו צריכים לקנא בדרך בה נוהגים שם בבעלי מוגבלויות. שם לא נזכרים בהם פעם ב4 שנים אחרי עוד מדליה במשחקים הפאראלימפים, ודואגים שהם יהנו מספורט כל השנה.

אנחנו צריכים לקנא בהשקעה שלהם בספורטאים מגיל צעיר, אנחנו צריכים לקנא בתקשורת ספורט שלהם אשר לא מורכבת מחבורת צמאי דם צהובים, אלא מאנשי מקצוע רציניים ועניינים שמבינים את המושג "ביקורת בונה". אנחנו צריכים לקנא ביכולת שלהם לאמץ טכנולוגיה ולשמר את טוהר הספורט, אנחנו צריכים לקנא בסיפורים שלהם (כי מי שמעדיף את "פרשת השרוכים" או את "ליגת הקיזוז" ההזוייה שלנו על פני "קללת הבמבינו" ראוי ליו"ר כמו אבי לוזון), אנחנו צריכים לקנא במתקני הספורט המפוארים שלהם ולזכור שבאיצטדיון "רמת גן" רובם היו מתביישים לגדל פרות. אנחנו צרכים לקנא בכבוד ובדאגה שיש להם לספורטאי עבר, ואם הייתי ספורטאי פאראולימפי, הייתי גם מקנא בכבוד בו הם נוהגים כלפי ספורטאים דומים במשך כל ימות השנה ולא רק כשנוחתת כאן מדליית טניס.

הבעיה הישראלית מתחילה בחוסר אמונה בהשקעה לטווח ארוך. מעמד המאמן בארץ הוא מהנמוכים ביותר בעולם, ציידי כשרונות אינם מורשים להכנס אל בתי הספר לחפש את הכוכב הבא, לכן אנו מסתמכים על מורה לספורט מיואש שבמקסימום יודע לזרוק לתלמידים כדור כדורגל ,שימצא לנו את כשרון העתיד. היחס פה לקהל ולזמן שלו הוא שערוריתי, כרטיסים יקרים, מתקנים מבזים {יש שיפור},ושחקנים שלא שואפים למצוינות בלשון המועטה. תוסיפו לזה העדר דרישות מצד הצרכן {הקהל} שימשיך לקנות כרטיס לראות 22 גברים עושים תחרות הליכה מהירה, ותקבלו מוצר לא אטרקטיבי בעליל.

הפתרון לבעיה דורש תכונה שלא נמצאת רבות במחוזתינו: סבלנות. כול הגורמים המעורבים צריכים להירגע. התקשורת חייבת לעשות בדק בית ולהבין שכמו הנהגה תפקידה לא לתת לנו הקהל מה שאנחנו רוצים אלה מה שאנחנו צריכים, הכוונה היא לאנשים משכילים, רהוטים, מקצועיים, כתבים שבודקים לפני שהם מוצאים להורג עוד מאמן או שחקן, כתבים שאוהבים ספורט לומדים אותו, ומכירים אותו יותר טוב מהצופה הממוצע. ברמה המקצועית חייבת להיות הבנה שספורט מקצועני דורש השקעה כספית. אך לא רק. המשמעות היא שמהרגע שנתת לאדם מסויים את המפתחות חשוב לתת לו זמן להטמיע את הדרך שלו בכול הרמות {ילדים, נוער, בוגרים}, ולא לפטר אותו אחרי המשבר הראשון. לבסוף כדי לייצר שינוי צריך שינוי בדור הקברניטים . אלו אותם אנשים שאינם מחוייבים לספורט אלה לכסא ולמעמד שלהם. היה וכל התנאים יתממשו, אולי בעוד שנים רבות נזכה גם אנחנו לאגדות ספורט כמו זו של מארק וויטס. בתקווה שבאגדה שלנו יהיה סוף ספורטיבי חיובי יותר.