התקשורת הישראלית מתעלמת כמעט לחלוטין מהישגים של כדורסלנים המשחקים בחו"ל שלא עונים לשם דיויד בלאט ועומרי כספי. אולי די? עורך מדור הלגיונרים של ספסל מבכה את התופעה.
-- אוהד גרייבסקי --אתם יודעים כל מה שאתם רוצים לדעת (וגם מה שלא) על תומר חמד ובירם כיאל, על שירן ייני, טוטו תמוז ושאר הליגיונרים הישראלים אשר משחקים בליגות הכדורגל באירופה, חלקם באמת במקומות שכוחי אל. אנחנו כמעט לא שומעים בתקשורת הישראלית, מלבד כותרות קטנות בימים רגילים וכותרות קצת יותר גדולות כאשר ישנם הישגים, על ספורטאים וענפים אחרים כמו ג'ודו, שחייה, שיט וכדורסל. אתם יודעים, הענפים שבאמת מביאים תוצאות.
אז הנה לרשותכם כמה ידיעות קטנות על כדורסלנים ישראלים, שלא קוראים להם כספי, בלאט ומקל, שדי הצליחו העונה מחוץ לישראל, חלקם בליגות ומקומות די נחשבים, אבל אף אחד לא מספר לכם את זה, כי מהדורות החדשות ועיתונות הספורט בארץ תקועה בשנות ה50, עת הכדורגל הישראלי היה ותו לא.
אף אחד לא מדבר על זה שטי ג'יי ליף הולך לשחק בעונה הבאה באחת המכללות הכי נחשבות בארה"ב, ושהילד של בראד מדורג כאחד הכישרונות הגדולים לגילו. מלבד כותב שורות אלו, לא מצאתי התייחסות אחת ממשית לעובדה שאורגון של רומן סורקין הגיע השנה לפיינל פור של ליגת המכללות בארה"ב, ולאורך כל הטורניר הגדול דורגה כאחת מארבע המובילות של האזור שלה, ובמקום ה12 בדירוג הכללי ערב סיום העונה הסדירה של המכללות. אף אחד, מלבד ברק חקלאי וכמה כתבות קטנות, לא הזכיר את איגור קולשוב, שסיים את העונה שלו ברייס עם ממוצעים של כמעט דאבל דאבל למשחק. אף אחד גם לא מספר לכם שבעונה הבאה אנחנו צפויים לחמישה עד ארבעה שחקנים בדיויזיון 1, אליטת המכללות בארה"ב.
אף אחד לא סיפר לכם שביוון יש לנו נציג אחד, ג'ייק כהן שמו, שהיה שחקן רוטציה העונה בקבוצת הצמרת היוונית אריס סלוניקי, שכמעט והדיחה את פנאתנייקוס הגדולה בחצי גמר הפלייאוף המקומי, ורק במשחק חמישי באואקה (ע"ש גאליס הגדול) היא נעצרה. יוון היא אחת הליגות החזקות באירופה, עם לא פחות מחמש קבוצות שמשחקות קבוע בליגות האירופאיות השונות, ובעונה הראשונה שלו מחוץ לישראל כהן הפך לשחקן שנע בין החמישייה לספסל באריס. וזה הרבה יותר ממה שעשו לא מעט ליגיונרים ישראלים מהכדורגל, כולל כאלו שמשחקים ביוון, הולנד ובלגיה.
ואף אחד לא מספר לכם על מאמן ישראלי (ועוזרו אורן עמיאל), ננו גינזבורג שמו, שהתחיל את הקיץ האחרון עם מקום שביעי באליפות אירופה עם נבחרת צ'כיה, חזר לזירה המקומית ולקח את הקבוצה שלו לאליפות המדינה בפעם המי יודע כמה, תוך שהוא משאיר את כל הליגה הצ'כית מאחור. אגב, קודמו בתפקיד, שהפך את נימבורק לאימפריה במדינה היה מולי קצורין. על הדרך, הוא גם הביא את נימבורק להישג נוסף. בשנה הראשונה של הקבוצה בליגת הVTB, ליגה המאגדת בתוכה את קבוצות מזרח אירופה הבכירות, כמו קאזאן, חימקי וצסקא מוסקבה, קובאן וזניט, הוא הוביל אותה לאחת משמונה הגדולות של המפעל. זה עבר כאן כאילו לא היה.
לא. אף אחד לא מספר לכם את זה כי תקשורת הספורט בישראל תקועה על ענף אחד, שכבר שישים שנה לא מביא תוצאות, לוקח לשאר הענפים את המשאבים והתקציבים, ובאופן טוטאלי משדרת לנו שאין עוד מלבד הענף של ה11 שחקנים, וכל האחרים יכולים ללכת לחפש.
ואם אתם מחפשים את הדוגמא הכי מעצבנת לתופעה הזאת, אז הנה. עזבו אתכם ליגיונרים, עזבו אתכם הצלחות ותארים. רגע אחד בו פיב"א מודיעה לאיגוד הכדורסל שישראל זוכה לארח בית באליפות אירופה הבאה, אשר תתקיים בקיץ הקרוב, והדבר עלה לכותרות באותה צורה שהוא ירד מיד אחרי. משהו חטוף, קצת ניפוח אגו, ויישר לחזור לדבר על דברים אחרים, אבל לא על העובדה שבפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, אליפות אירופה בדרך לכאן. לא פחות משערורייה.