ערן פז זנח השבוע את הלאומית גברים לטובת הלאומית נשים, ובחר לצפות במחזור הנעילה על הבית התחתון. משחק סיום העונה של קבוצת הנשים בכדורסל הביא כבוד ראוי לעונה הפכפכה שידעה עליות וירידות. עוד זווית מעניינת של צופה ותיק מהקהל.
-- ערן פז, בשיתוף גליל עולה --הנה זה הגיע. יום שלישי שקבוצת הגברים במשחק חוץ וקבוצת הנשים משחקת בערב. אני חייב להודות שבגלל לוח הזמנים לא יצא לי להגיע כמעט למשחקי הנשים. סוף סוף היה סנכרון ויכולתי להגיע.
אני נכנס לאולם, כמעט ואין צופים אבל אני מכיר כבר את העניין ואחרי תחילת המשחק יתחילו לזרום אל האולם. אני מתיישב בצד השמאלי, שם בדרך כלל יושב הקהל של הקבוצה האורחת. לאחר כמה דקות מגיע זיו גורדון. "אתה של נהריה?", עונה שלא. "אתה של גליל?" ועוד לפני שאני מספיק לענות לו "אה... אז אתה לא מכאן ולא מכאן". אני אומר לו שאני שייך לגליל. שאלה פשוטה כל כך פגשה בי במקום האישי. עברתי הנה לגליל העליון לפני מספר ימים ויכולתי להגיד לו בגאווה שאני גם מכאן וגם של גליל. דקה או שתיים והמשחק מתחיל. הוא נראה חסר סבלנות אבל נרגע כשהוא רואה את שתי השחקניות הרוסיות של נהריה.
"תראה איזה מגדלים...", מתלהב מגובהן של הנשים ומנסה להשוות אותן לשני הסנטרים של סאן אנטוניו בזמן החפיפה של דיוויד רובינסון לטים דאנקן. נשאיר את ההשוואה בצד ונחזור למשחק. פתיחה חזקה של גליל עליון, אבל עם המון החטאות, גורמת לו להתחיל לדבר אל השחקניות כדי לעודד אותן. כאשר נהריה עמדו על קו העונשין, הוא פתאום שחרר לחלל האוויר צעקה שגרמה לי לזוז קצת במקומי ולמגדל א' להחטיא. מסתבר שזה עבד לו ועכשיו התחילה לה שרשרת של הבהלות יזומות כדי ששחקניות נהריה ישאירו את הנקודות על הקו ואנחנו את הלב ברצפה. באחת הפעמים הוא הצליח להבהיל אפילו את בנו שעמד על הקווים.
לקראת סיום המחצית הראשונה, הגיעו שלושה ילדים. זיו מיד מצא בהם שותפים. מבחינת הילדים זה קצת פחות מובן מאליו, כאשר יש לך גלידה שכרגע קנית במקדונלד. הילדים מתיישבים מעלינו וזיו משביע אותם שיעודדו את הקבוצה הגלילית, לא לפני שהוא בדק את זהותם והשתייכותם.
המחצית הראשונה מסתיימת. גליל עליון ביתרון סביר על פני נהריה. זיו מסכם שאפשר יותר. אמרתי לו שלא יבוא בטענות למאמן. בתחילת המחצית השנייה הדברים כבר נראים אחרת. נהריה מצמצמת את הפער ושוב חוזר חוסר הסבלנות אצלו. נהריה עולות כבר ליתרון והפסימיות מתחילה להשתלט עליו. אבל יש שחקנית אחת שהצליחה לשנות את מצב רוחו. דרור מייברג. כל פעם שהיא קלעה הוא שחרר הצהרה. "אי אפשר לעצור אותה", "הן לא מפריעות לה לקלוע" ובשלב מסוים הראייה שלו קצת התקצרה, "רק היא צריכה לזרוק שם". בתחילת הרבע הרביעי נהריה שוב עלתה ליתרון קל, אבל שוב דרור מייברג הייתה שם. גליל עליון הפכה את המומנטום וחזרה להוביל. זיו התרווח בכסאו, כדי לבדוק מה קבוצת הגברים עושה מול יבנה. רגע אחד עיניו לא היו על המגרש ונהריה קלעה סל שצמצמם את התוצאה. דקה וחצי לסיום המשחק, נויה קסטוריאנו קיבלה את הכדור על קו השלוש. "לא מאמין לך!", קפץ מכיסאו. השלשה נכנסה וזה היה הרגע שהוא כבר קם כדי למחוא כפיים לשחקניות.
זה לפי דעתי הדבר המייחד את קבוצת הנשים. הקהל שמגיע לראות אותן, בסך הכול מחפש דמות מקומית כדי להתחבר ולהזדהות איתה. נכון, לפעמים הדרך היא קשה, אבל הייחודיות הזו שנוצרת כל פעם מחדש באולם הכדורסל ב"הר וגיא" מאפיינת לדעתי את הכדורסל פה. זה לא משנה באיזו ליגה הקבוצה תשחק או אם היא תעלה או לא. היכולת של הקהל לבוא ולתמוך ולתת הרגשה לשחקניות שמה שהן עושות הוא ראוי וטוב, זה המפתח להישרדות הכדורסל הנשי פה באזור.