"כל הליגה מסתכלת כל הליגה מקנאה, כי הפועל ומכבי התקוטטו בינם עוד לפני שהמדינה קמה, והיריבה האמיתית שלהם היא בכלל המשטרה הבריטית. כי הדרבי הוא הדרבי היחיד בישראל" (איתן לשם במונולוג על הדרבי)

בדיחה ישנה מספרת על יער אחד בו היו המון נמלים שהחליטו לסגור חשבון עם הפיל אחת לתמיד. הגיעו לביתו של הפיל, ומצאו אותו עומד מולם. כל הנמלים נסוגו אחורה. רק נמלה אחת העזה לתקוף את הפיל, כאשר כל החברות שלה מאחוריה צועקות "שושנה תחנקי אותו".

עוד נחזור לבדיחה ההיא, ולמשמעות שלה מבחינת הפועל. כאוהד הפועל ירושלים, בכדורגל ובכדורסל, לא זכיתי מעולם לראות דרבי. יתכן שזאת אחת הסיבות שאני עוקב כל כך אחרי הדרבי התל אביבי כאשר הוא מתקיים, וגם על המקבילים שלו באירופה (סלטיק נגד ריינג'רס, אולימפיאקוס נגד פנתנייקוס, רומא לאציו וכו'). ואולי זאת הסיבה שכאשר שתי קבוצות מאותה עיר נפגשות אחת נגד השנייה, זה אחר לחלוטין. זה לא רק משחק על הדומיננטיות בעיר, אלא משחק של שתי קצוות שונים, לעיתים פוליטיים, לעיתיים כלכליים, לעיתים מעמד סוציו-אקונומי. לא סתם לנצח דרבי יותר חשוב מתואר לפעמים. יש משהו בלנצח את המשחק הזה, בשנייה שזה נגמר, שאי אפשר לתאר. כל סל או גול עצוב יותר או שמח יותר, כי אתה יודע מה חושבים בצד השני. זה יותר מכבוד, זאת החותמת שאתה טוב יותר מהיריבה המושבעת שלך. ראיתי את זה בפוליטיקה. זאת הרגשה שאי אפשר לתאר במילים. צריך לחוות.

הטור הזה מוקדש לדרבי התל אביבי, הפועל מול מכבי, אדום מול צהוב, שמעון מזרחי ודיויד פדרמן נגד עמותת האוהדים. אני אהיה שם.

דומיננטיות של הקו האחורי כנגד השיניים והציפורניים

על הנייר, גם אם תגיע בהרכב חסר, מכבי דומיננטית לנצח את זה. במגרש הביתי שלה, עם קצת יותר רוגע בעקבות הזכייה בגביע, עם עומק ואיכות השחקנים שעומדים לרשותה, זה אמור (על הנייר) להיות עוד איקס צהוב. כבר אמרתי בעבר, שהכול קם ונופל במכבי על הקו האחורי. יכולת טובה של מקל, אוחיון, רוצ'סטי ולנדסברג, עם הפעלה נכונה של מה שמכונה ביד אליהו "שחקני פנים", וזה אמור להיות ניצחון צהוב. מכבי עמוקה יותר, מוכשרת יותר, גם בסגל החסר שלה. על הנייר, כמו שאמרתי, היא צריכה לנצח את המשחק הזה.

אז מה הפועל צריכה לעשות, מול קבוצה מוכשרת ועמוקה ממנה, אבל אחת החלשות שאני ראיתי בעשרים שנות צפייה בכדורסל שהמועדון העמיד? מנקודת מבט מקצועית, הפועל צריכה ללכת על הראש של הגבוהים של מכבי, להכניס כדורים פנימה לאלן ורוטבארט. הדבר השני הינו להוציא את הגארדים הצהובים משיווי משקל. הכדור אצל מקל? הוא לבד. מי שהולך לסל צריך לדעת שאין לו צוות מסייע. אני גם הייתי שוקל להגדיל את הרוטציה, לעלות שחקנים לכמה דקות להציק. אמיתי ובוכמן לדוגמא, ולו רק לדקות ספורות. תמיר בלאט בגיל 18 הפך לשחקן רוטציה לכל דבר, במשחק הזה הוא יצטרך לתת מעצמו הרבה יותר ממה שהיה רגיל עד היום.

אבל מעל הכול, בדיוק כמו בסיפור עם הנמלה, קודם כל הפועל חייבת להאמין שהיא מסוגלת לעשות את זה. כול קבוצה שהסתכלה למכבי בעיניים עשתה את זה, אחת גם שברה שיא שקבעה הפרש שיא (מכבי חיפה). לפני טקטיקות, חמישייה שעולה, הגנות ובידודים, הפועל צריכה להבין שהדרך לנצח בדרבי עוברת בראש.

על דבר אחד אין לערער, יש מי שבצד השני כבר הסביר את החשיבות של ניצחון ביום ראשון.

"אם זה עשר תעשו את זה עשרים, אם זה עשרים תעשו את זה שלושים" (שמעון מזרחי בתדריך לפני דרבי)

בסיס נוסף להתפתחות הכדורסל

בזמן כתיבת שורות אלו, אנחנו נכנסים לסוף העונה הסדירה של ליגת המכללות האמריקאית, ולשלבים האחרונים של העונה הסדירה באירופה. השנה שיחקו למעלה מ15 כדורסלנים ישראלים במקומות שונים בעולם, כאשר המוכר מכולם הינו עומרי כספי. אני רוצה להתייחס לנציגים שלנו בדיויזיון 1, שני שחקנים מאוד מוכשרים, איגור קלושוב, שחקן מפתח אצל רייס, ורומן סורקין, שממעט לשחק באורגון, המדורגת תשיעית במדינה.

זה נכון שהמשחק האמריקאי שונה מהאירופאי, שלא לכל אחד זה מתאים, שלא כולם חוזרים משם דורון שפר או נדב הנפלד, אבל השאיפה צריכה להיות להגדיל את מספר השחקנים הישראלים המשחקים במכללות, ובאירופה בפרט. השאיפה להוציא את מי שיכול ומתאים כמה שיותר מוקדם (אמורים להיות ישראלים נוספים בעונה הבאה). כבר הסברתי בעבר את החשיבות של היציאה לאירופה, בעיקר כאשר היכולת של צעירים להתקדם כאן לא גדולה במיוחד. ובנוסף לחוויה, להתפתחות האישית ולחשיפה, זה משהו שלא מעט מדינות עושות: מוציאות שחקנים בגילאים צעירים להתאמן ולהתפתח במקומות שהם יכולים, רק בשביל שכמה שנים אחרי אחד או שניים מהם יהוו עוד אופציה לכדורסל המקומי.

ואתם יודעים מה, אם יש למישהו את האופציה לצאת לשחק בשוויץ (כמו יונתן שטרקמן), או רומניה (כמו שעשו טל קרפלס ועומר טל), ולקבל דקות או ללקט דקות והזדמנויות בליגה המקומית, אין לי ספק מה הייתי ממליץ. אתם מוזמנים גם להיכנס לארכיון הלגיונרים ולראות מה אומרים כל מי שחזר מאירופה.

הערות לסדר היום

• אין אינתיפאדה, אין משבר כלכלי, אין משבר בקואליציה, אז מותר לפחות להגיד שיש משבר בהפועל ירושלים? מול קריית גת התפוצץ בפרצוף מה שאני אומר שבועות: סגל לא מאוזן, בעיות בקו הקדמי, שחקנים שאיבדו חדוות משחק. אבל זה עמוק יותר. יש כאן בעיה מנטאלית קשה, כי כישרון יש בשפע. אז לפני שמתחילים לחתוך שחקנים או מאמן, הייתי מציע להביא מישהו שמומחה במשברים. לרוב מדובר בפסיכולוג ספורט וכאלו. במקרה הזה, הייתי ממליץ גם על יועצים אסטרטגים. שמעתי שאייל ארד פנוי.

• המשוכה הגרמנית של מכבי ראשון לציון ברבע גמר גביע פיב"א היא סיפור שונה לחלוטין. מדובר בקבוצה שמדורגת חמישית בליגה הגרמנית (ממש לא ליגה שצריך לזלזל בה. מדובר בליגה עם המון אמריקאים, פיזית ואתלתית ברמה שאנחנו רק יכולים לחלום עליה) עם לא פחות משמונה שחקנים זרים בקבוצה, ארבעה מהם אמריקאים. השחקנים המובילים אגב, הינם הסנטר ג'ואנס וויגטמן הגרמני, עם 12.3 נקודות ו6.6 ריבאונדים בממוצע למשחק, ותיאודור ג'ורדן (14.4 נקודות). לא מספיק מכיר את הקבוצה כדי לספר על סגנון המשחק שלה, אני מניח שהיא אתלטית מאוד אבל אני כן יכול להגיד שאם ראשון רוצה לעלות לשלב הבא, היא תצטרך יותר ממשחק טוב של מונרו וליונס. אם דוסון, רייט, חנוכי ופאלמר לא יגיעו לסדרה, שום יכולת מנטאלית לא תעזור כאן.

• מישהו כבר התחיל לסמן את אבירם זליקוביץ? 12.1 נקודות בבמוצע, כמעט 50% ל3, 44.6% ל2. קולע טוב, שומר, חוטף, ללא ספק אחד הישראלים המובילים בליגה שלנו, ואחת הסיבות להצלחה הגדולה של הרצלייה העונה עד פה. בפעם האחרונה שהרצלייה על צורותיה השונות הוציאה פוורוד כזה זה היה גיא פניני. אבירם זליקוביץ, האומנם...

• שני השחקנים היחידים שקיבלו דקות משחק משמעותיות במסגרת חוק הצעירים הינם תמיר בלאט (14 דקות), ואיתי שגב (12 דקות). שניים מתוך 24. אז אולי די ?

לתגובות: t5550@walla.com