יונתן שטרקמן סיים לפני מספר שבועות את עונתו הראשונה בשוויץ, ושולח לנו סיכום על העונה. על התנאים בשוויץ, על המשמעת והאחידות בין כל השחקנים, ועל החוויה של משחק בחו"ל ברמת מנטליות שונה. יומן הלגיונר, יודליהיהי.
שלום לכולם,
לאחרונה סיימתי עונת כדורסל בליגה השוויצרית הראשונה.
בסוף העונה הקודמת קיבלתי פנייה מאיגוד הכדורסל השוויצרי לבוא ולקחת חלק בסגל הרחב של הנבחרת האולימפית במסגרת ההכנות לאליפות האוניברסיאדה שנערכה בקיץ שעבר בדרום קוריאה. לאחר שבועיים של מחנה אימונים מפרך בראשות המאמן רונלד דזרדין, נבחרתי להיות חלק מהסגל הסופי. הטורניר היה חוויה שקשה לתאר בכמה משפטים בודדים, עם 30 אלף ספורטאים מכל מדינות העולם. במהלך הטורניר פנתה אליי קבוצת לוגנו טייגרס, קבוצת עטורת זכיות בגזרה המקומית כולל 14 תארים מתחילת שנות האלפיים, והציע לי חוזה לשנה.
העיר לוגנו שוכנת בחלק האיטלקי של שוויץ. העיר מתהדרת באווירה יוצאת דופן שמאגדת בתוכה נופים עוצרי נשימה יחד עם מזג אוויר מושלם בחודשי הקיץ. עם הנחיתה בלוגנו נחשפתי למועדון מסודר מאוד: קיבלתי מפתחות לדירה, רכב, לוקר, וכרטיסיה למסעדה שבה אוכלים השחקנים. ההתחלה נראתה מבטיחה.
אימונים אינטנסיביים החלו כבר בבוקר שלמחרת. לאחר שבועיים של שני אימונים ביום, שישה ימים בשבוע, נסענו למחנה הכנה בבורמיו שבאיטליה (עיירת סקי קטנה במעלי ההרים), מקום אשר הרבה קבוצות אירופאיות גדולות, לרבות קבוצות יורוליג, נוסעות להתכונן לעונה בו. לאחר ההכנה העמוסה הגענו לגמר הראשון של העונה- טורניר מחזיקות התארים מול ג'נבה ליונס, הקבוצה בעלת התקציב הגבוה בליגה. משחק הגמר נערך בעיר ציריך באיצטדיון ההוקי המקומי המכיל 15 אלף מקומות ישיבה. המשחק היה צמוד ומותח ובסיומו הצלחנו להניף את הגביע ולחגוג עם בירות כמיטב המסורת כל הנסיעה הארוכה באוטובוס חזרה ללוגנו.
את העונה עצמה התחלנו ברגל ימין אך סבלנו מהמון עליות וירידות, כל פעם מסיבות אחרות: החל מפציעות של שחקנים עד לסופות שלגים שגרמו לביטול אימונים ומשחקים, ואפילו מריבות של זרים עם המאמן ופיצוץ אימונים- ועקב כך החלפת זרים. שנה לא שקטה במקום די פסטורלי.
באופן אישי, התחלתי את העונה מתאושש ממתיחה בשריר, אשר גרמה לי לנוח באופן מוחלט במשך שלושה שבועות. לאחר מכן היכולת שלי עלתה בהדרגה, וכתוצאה מכך גם המעמד ודקות המשחק שלי בקבוצה. שני הסיבובים הראשונים היו חיוביים ביותר עבורי, הצלחתי להיבחר מספר פעמים לשחקן המצטיין של המשחק, ולשחקן המצטיין של המחזור ה-19. לקראת הסיבוב השלישי הייתה למאמן ולי שיחה שבה הוחלט שעליי לרכז יותר כדי לעזור לקבוצה, שיחה חיובית. אז במהלך הסיבוב השלישי זו הייתה המגמה, אך לצערי בפלייאוף בסדרת רבע הגמר הרכז הזר בשם דומיניק רמבו קיבל את מרבית הקרדיט. למרות שלא היה לנו יתרון ביתיות הצלחנו לנצח את הסיבוב הראשון בסדרת הטוב מחמישה משחקים לאחר קאמבק מפיגור של 0-2, מהפך אשר לא נעשה שנים רבות. הצלחה אדירה עבור המועדון שכן נחשבנו לאנדרדוג לאורך כל הסדרה. לעומת זאת, את סדרת חצי הגמר שהחלה יומיים לאחר מכן, עם משחק כל יומיים כולל הנסיעות הארוכות, לא הצלחנו לנצח.
בזאת נגמרה העונה, מלווה בתחושת החמצה עבורנו כי הרגשנו שיכולנו להשיג יותר, בטח עם קצת יותר מזל מבחינת סדר המשחקים וחלוקת העומס ביניהם. בהסתכלות מפוכחת שבועות אחדים לאחר תום העונה, אני מאמין שהמעבר והחשיפה לתרבות כדורסל שונה תרמו לי בכל המובנים, הן בפן המנטלי והן בפן המקצועי. המנטליות והרגלי העבודה האירופים שבהם מנתחים סטטיסטית גרידא את ביצועיך, משמעת טקטית נוקשה של כלל השחקנים (כולל זרים עם עבר ביורוליג), ובאופן כללי סביבת עבודה מקצועית ותחרותית ללא וויתורים העצימו אצלי את החתירה למצוינות.
אם לסכם בכמה מילים, אני חושב שכל מי שמסוגל ויכול לצאת לחו"ל חייב לעשות זאת.
החוויה של כדורסלן לבד בחו"ל ממחישה את חשיבות הפתגם "אם אין אני לי מי לי". אך לא פחות חשוב מכך ההתנסות האישית של שהייה ממושכת בחו"ל, ללא הסחות דעת, פשוט הופכת את האדם לשלם יותר.
להתראות עד העונה הבאה,
יונתן.