אז אחרי ערב חצאי הגמר של הפיינל פור שמזכיר במשהו את זה של שנה שעברה (תנסו להעלות באוב את מה שהיה במילאנו), התאפשר לי קצת להסיק מסקנות ולנסות לעשות השוואה בין מה שהיה ב- 2014 לזה של 2015.

בכל הקשור לכמויות האוהדים, אין מה להשוות- במילאנו היה רוב מוחץ לצהובים מת"א, שנראו בכל פינה אפשרית ופשוט אי אפשר היה לפספס אותם. השנה זה לא ממש ככה: קשה לראות אפילו אצל אנשי מדריד, מארחת הפיינל פור, התלהבות יוצאת דופן מהאירוע. יכול להיות שעוד מלקקים שם את הפצעים בכל הקשור לקבוצת הכדורגל, שכנראה תסיים את העונה ללא אף תואר. אולי שחקניו של פבלו לאסו יצליחו מחר להעלות קצת חיוך על פניהם של תושבי מדריד בסביבות השעה 22:00 שעון ספרד.

דווקא אוהדי פנרבחצ'ה/אולקר עשו קצת יותר שמח לפני ובזמן המשחק. במהלך הרבע הראשון של חצי הגמר השני, הם אלה שנתנו את הטון ביציעים כל עוד קבוצתם הייתה במשחק. ברגע שהגיע הרבע השני, הטורקים המוכשרים היו אובדי עצות מול ההתקפה התוססת והשוטפת של הספרדים. אפשר לומר שאולי כאן נגמר הסיפור, למרות שקבוצתו של זלימיר אוברדוביץ' עשתה מאמצים להמתיק את הגלולה המרה. לגבי אוברדוביץ', יותר מדי מהמאפיינים שלו על הקווים קשה היה לי לזהות אצלו, אבל יש להאמין שהוא דירבן בדרכו שלו את פנר להילחם על כבודה האבוד. לראייה- רבע רביעי ארוך יחסית בו שתי הקבוצות הרבו ללכת לקו, כאשר עבירה טכנית של נמניה בייליצה ובלתי ספורטיבית של אמיר פרלדזיץ' אצל הטורקים אפיינו את אותו רבע עצבני.

אגב בייליצה- אחרי שזכה במפתיע בתואר ה- MVP של העונה ביורוליג, אפשר היה לצפות שהוא ימנף את זה כראוי. אבל 11 נק' שקלע כשהוא לא בולט יתר על המידה לא עשו רושם על הספרדים, שלאורך 3 רבעים די שלטו למעשה בדרך לגמר שלישי רצוף. אך גם בשנה שעברה ריאל רמסה את ברצלונה בחצי הגמר וכולם יודעים מה קרה בסוף. אל תופתעו אם האופי הבלתי ניתן להכנעה של אולימפיאקוס והלחץ של ריאל בתור המארחת יכריעו אותה, מה שכנראה יגרום לעריפת ראשים במדריד.

האירגון עצמו מתוקתק כמו שכתוב בספר, המארגנים חביבים ואדיבים אבל דווקא ה-FanZone מאכזב במשהו השנה. אמנם יצא לי להצטלם ליד הגביע הנכסף לעומת שנה שעברה, אבל לי הרגיש שקצת חסרות אנרגיות במתחם שכזה. בניגוד לזה של מילאנו, הייתה חסרה לי עמדת הסוני-פלייסטיישן- איפה היא הייתה לכל הרוחות??? כחלק מהפסטיבל, שחקנים בולטים מהקבוצות המשתתפות באירוע הגיעו לחלק תצלומים וחתימות, בהם בראינט דנסטון מאולימפיאקוס ומרקוס סלוטר מריאל שעברו בארץ הקודש. את מירב ההתלהבות יצרו בייליצה ואנדריי קירילנקו, מאוכזבי חצי הגמר (מה שגרם לי לתהות אם הם באמת היו מגיעים במידה וקבוצותיהן היו עולות לגמר). במקרה של קירילנקו, אם הוא ישחק מחר בקרב הכי מדכא שיש על המקום השלישי, זו אולי אחת מהפעמים האחרונות שנזכה לצפות באחד השחקנים המוכשרים והמגוונים שהיו באירופה מאז תחילת המילניום. אני אישית מקווה שהוא ישחק גם בעונה הבאה כי מגיע לו לזכות בגביע הנכסף, בטח אחרי קריירה עשירה שכללה תקופה משמעותית של יותר מ- 10 שנים בליגה הטובה בעולם.

מן הסתם, יותר מדי כלי תקשורת ישראליים לא ניתן למצוא באירוע (או ישראלים בכלל) אבל את מי שכן יצא לי לפגוש זה מאמן נבחרת ישראל ארז אדלשטיין. הג'ינג'י היה שמח בשביל מאמן אולימפיאקוס אותו הוא מכיר מהתקופה בה שימש כעוזרו של פיני גרשון בקבוצה מפיראוס, בעוד דעתו על המאמן הצעיר של צסק"א דימיטריס איטודיס הייתה שונה לגמרי. את הניחושים אשאיר לקוראים.

הניצחון המדהים (בפעם המי יודע כמה אפשר כבר לומר) של אולימפיאקוס על צסק"א סחט שאגות שמחה של אנשי התקשורת היוונית, אצל אחד אפילו אפשר היה לראות בבירור דמעה גדולה שזלגה מעינו השמאלית. מן הסתם הלם, תדהמה ואכזבה היו מחזות נפוצים אצל אנשי התקשורת הרוסים. אם לא שתי הזכיות של צסק"א בתואר ב- 2006 ו- 2008 (על חשבונה של.... מכבי ת"א בשני המקרים), חוסר ההצלחה של צסק"א במעמד השיא של הכדורסל האירופי כבר מזמן היה עובר את גבולות האבסורד.

ואף מילה על ואסיליס ספאנוליס ו/או מילוש תיאודושיץ'.


אוהדי פנרבחצ'ה עושים צהוב כחול ברחובות משלהם