ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

התסריט אמריקאי, הסיפור ישראלי.
ספסל ,29/11/2012

חיסלנו להם את הרמטכ"ל. מבזק חדשות מיוחד מדווח על ההצלחה הצה"לית ועריפת ראש נחש נוסף. בראש שלי עוברת רק מחשבה אחת: הצו בדרך. אני שולח הודעה צינית לחבר שנמצא בפריז שאני בדרך אליו, אבל כמו עיוור שעומד מול תהום ויודע שהנפילה עלולה להיות כואבת, אין לי שום כוונה אמיתית לטוס לשום מקום. במשך יומיים אני שומע חדשות, קורא סטאטוסים בפייסבוק, מדבר עם חברים - לכולם יש דעה ולאף אחד אין מושג. טל גורן בטור מהסרטים שהפך למציאות.

שש בבוקר יום שישי, הפלאפון שנמצא על שקט מתעורר כמו צרצר מעצבן. מבט קצר למסך מראה הודעה קולית חדשה ומספר הודעות וואטס-אפ בקבוצת המילואים שהוקמה רק יום לפני. אני מתחיל להרגיש רוק חמוץ עולה במעלה הגרון, תחושה של עצבים מלווה בפחד וחוסר וודאות מציפה אותי תוף כדי שכורי השינה האחרונים נוטשים אותי. ההודעה מחזירה אותי ארבע שנים אחורה למבצע "עופרת יצוקה". "הופעל צו חרום, עליך להתייצב ביחידתך עד השעה שמונה בבוקר".

אני אורז במהירות, הגוף קשה ועצבני, הפה ממלמל קללות והידיים מכניסות פרטי לבוש אקראיים לתוך התיק שקיבלתי בסוף מסלול. "רצית להיות קרבי אידיוט" אני אומר לעצמי, "יחידה מובחרת עאלק" אני ממשיך. אתם מבינים, כשבונים לך את הרצון לתרום לא מספרים לך ששלוש שנים זה רק הפרסומות. וכמו בסרטים, הרבה פעמים את רוב החלקים הטובים של הסרט שמים בפרסומת - כי הסרט עצמו לא להיט. במילואים יש מצב דומה, אין מדי א' עם סיכות "וואסח" שהבנות אוהבות, אין נסיעות חינם בתחבורה ציבורית עם נשק מאובזר מכל טוב. במילואים, כמו בסדיר, יש עבודה וההבנה הקשה מנשוא שאתה סוג של חפץ, שכאשר מנהיג כזה או אחר חפץ בו אתה מחויב לעזוב הכול ולהתייצב.

הימים הראשונים במילואים בכלל, ובצו שמונה בפרט, מלאים בבלבול. לאט לאט זורמים לבסיס חברי הוותיקים מהצוות. תמיד כיף לי לראות אותם ותמיד עולה בי השאלה, מדוע אנחנו צריכים להיפגש בנסיבות כאלה במקום באירועים נעימים יותר. חיבוקים חמים עם אנשים טובים, שיחות חולין שמעדכנות מצב משפחתי חדש, מקום עבודה ובעיקר עוד ספקולציות על המצב. אפשר לראות על פני כולם את החשש מהעתיד לבוא, אבל כולם מנסים להעסיק עצמם בפרטים אחרים. אחד הדברים הבולטים שאני מבחין בהם הוא שדווקא בקרב חברי משרתי המילואים לא נשמעות סיסמאות מיליטנטיות כמו שאני קורא ברשת החברתית. כנראה שכאשר התחת שלך על הכוונת, הפה מתעסק בדברים אחרים - וזה בלי קשר לדעות הפוליטיות שלך.

מפקד הפלוגה מספח אותי לצוות שתפקידו פינוי פצועים, וזאת בעקבות היותי חובש ונהג האמר מבצעי. אני נוטש את הצוות האורגני שלי ופוגש את חברי החדשים לתקופה הקרובה. ממוצע הגיל עומד על אזור הארבעים, כאשר חוץ ממני ועוד בחור אמריקאי שעשה עליה, וטכנית עוד אמור להיות בשרות סדיר, כולם כבר מזמן נמצאים פה בהתנדבות. זה היופי של המילואים, בשום מקום אחר לא הייתי פוגש גנן, נגר, אחראי מחסן, מייצר אזיקים אלקטרונים ומפיק ב"פסטיגל" במקום אחד. מהר מאוד אני מגלה תחום עניין משותף ביני ובין המפיק. שנינו באופן מפתיע אוהבים ספורט, וכדורסל בפרט. אנחנו מדברים על משחק בליגות הנמוכות, אני נותן לו לקרוא דברים שכתבתי על הקרירה שלי בתחום והוא מספר על קבוצה שהוא הקים בליגה למקומות עבודה. בין שאר הדברים אני מספר לו שביום רביעי יש לי משחק ליגה ואני מקווה שהכול יגמר עד אז.

סוף השבוע עובר כליל, שבוע חדש מתחיל. אנחנו מתאמנים, חותמים על ציוד, מזבדים את ההאמרים, נוהגים בהם ומנסים להבין לאן נושבת הרוח; נכנסים? לא נכנסים?. בודקים שוב את אתרי החדשות שזזים בקצב איטי ביותר. כול יום שעובר מתסכל אותי יותר. הבנתי שגם אם הייתי מצליח לשכנע את כול היחידה שאני צודק בדעותיי או בטיעוני זה לא היה משנה כלום, אבל הפעם חוסר הוודאות בנוסף לארגון הלקוי של הצבא, שבולט בעיקר אחרי מבצע מוצלח כמו "עופרת יצוקה", ממש יוצקים בי שביזות איומה.

יום רביעי הגיע, לימודים כבר הפסדתי, אבל זה לא מפריע לי כמו הפסד של משחק כדורסל. היום עובר לאט, דיבורים על הפסקת אש מקבלים הד רציני. בצהרי היום אני פונה אל אותו מפיק שכדי לשמור על פרטיו נקרא לו מ', "יש סיכוי שאני יוכל לצאת למשחק , ולחזור בבוקר?" אני שואל, "סיכוי קלוש" עונה מ', "יש כוננות גבוה, אם יהיה אפשר אני ידאג לך" הוא הוסיף. בסביבות השעה חמש הבנתי שאת תוצאת המשחק אני אקבל בהודעה לטלפון. התקשרתי לחברה כדי להפיג מעט את שביזות השבוע כשלפתע רואה אותי מ' וצועק לעברי, " איפה היית? חיפשתי אותך. סע למשחק. דבר איתי אחריו אני יגיד לך אם לחזור בלילה או בבוקר". השעה הייתה שש בערב, המשחק מתחיל בשמונה וחצי. אבא של זוגתי אומר לי בטלפון שזה טירוף לצאת בשעה כזאת בשביל משחק ואני מסביר לו שאני יעשה את זה איתו או בלעדיו - זה מספיק כדי לשכנע אותו ברצינותי והוא לוקח את המפתחות, אוסף את נעלי המשחק שלי ויוצא לדרך. אני מספיק לצלצל לחבר מהקבוצה שירשום אותי בטופס, גם הוא מסביר לי שאני משוגע - וגם זה לא מניע אותי מההחלטה להגיע.

תעשיית הסרטים בהוליווד כבר צילמה עשרות סרטי ספורט בהם הכוכב מגיע באמצע המשחק ומשנה את התוצאה. אבל אני לא כוכב, גם אין לי שאיפות להיות כזה היום, אני פשוט אוהב כדורסל ואחרי שבוע של שינה לא שינה, ולחץ בלתי פוסק, ההזדמנות לגעת בכדור הייתה מפתה מידי כדי לסרב לה.

למשחק הגעתי בסוף המחצית הראשונה, הקבוצה השנייה הוליכה ב-7 נקודות. התלבשתי מהר והספקתי לזרוק שני כדורי בלטה לסל בהפסקה בין המחציות (בליגה ב', כשיש מחזור ליגת אלופות אין הפסקה בין המחציות, חוק בלתי רשמי). המאמן הודיע לי שאני עולה בחמישייה בתחילת המחצית. תוך שניות הרגשתי את הסוללה העייפה שלי מתעוררת לחיים, כול הסטאטוסים המעצבנים בפייסבוק, כול התקשורת המעיקה בחדשות, כול הזמן המבוזבז בשבוע - גרמו לי להרגיש כמו אסיר שרואה את השמש אחרי תקופה ארוכה, הייתי בטרוף.
הזריקה הראשונה נראתה כמו ההן בהפסקה, אבל השנייה כבר נכנסה, והשלישית אומנם הייתה עם הקרש אבל פוקסים נחשבים. הרגשתי חי והקבוצה ספגה את האנרגיות שלי. לרבע הרביעי עלינו ביתרון 10 שנשמר גם ברבע הרביעי. את המשחק סיימתי עם מספר דו ספרתי של נקודות ואחוזים לא רעים. התחושה הייתה מדהימה. בעשרים דקות של משחק הבנתי בשביל מה אני קם בבוקר, נכון שזה נשמע דרמתי ואולי קצת מוגזם, אבל ככה זה הרגיש.

אני קם בבוקר כדי לעשות דברים שאני אוהב עם אנשים שאני אוהב, אני קם בבוקר כדי לתרום לסביבה שבה אני חי ולקבל קצת בחזרה, ואותן עשרים דקות החזירו אותי מעומקי השביזות לפסגת האהבה. בדרך חזרה שמעתי על הפסקת האש ובראש שוב עלתה מחשבה: זה לא יהיה הצו שמונה האחרון שלי לצערי, אבל אם זה יגרום לי לשחק ככה כדורסל, לפחות יש קצת אופטימיות גם לצו שמונה.
קאט!

נ.ב: הפוסט מבוסס על סיפור אמיתי.