6000 צהובים נמצאים כרגע עם מכבי ת"א בפיינל פור של היורוליג, בתקווה לחזור עם עוד גביע. יוסי בן עזרא, שדווקא נשאר בארץ, עם טור על האהדה (והחוסר אהדה) של הצהובים בארץ.
-- יוסי בן- עזרא --אוהדי הכדורסל והספורט בישראל נחלקים ככל הנראה לשלושה מחנות בכל הקשור למועדון הכדורסל מכבי תל אביב. במחנה הראשון נמצאים כמובן אוהדי הקבוצה. בשני מצטופפים להם אוהדי הקבוצות האחרות, ובמחנה השלישי נמצאים שונאי מכבי שבזמנם הפנוי אוהדים קבוצות אחרות. שני המחנות הראשונים מכילים ככל הנראה את רוב אוהדי הכדורסל בארץ, ובסוף שבוע פיינל פור כמו זה הבא עלינו לטובה, כמעט כולם מצחצחים את הפטריוטיזם הצהבהב הייחודי שרקם עור וגידים במשך שנים רבות, ולרגע אחד מכבי שוב תהיה הקבוצה של המדינה. אותו מושג שבימים עברו היה מקובל והיום עלול להכעיס לא מעט אנשים, אך נחזור להתעסק בכך בהמשך.
בארבעים השנים האחרונות מכבי תל אביב מעטרת את פסגת הכדורסל של אירופה, צוברת לעצמה עם השנים קהל אוהדים גדול, כמות אדירה של אוהדי מילואים, ובעיקר מבססת את היותה כאחד ממועדוני הספורט המצליחים ביבשת, עובדה שקשה להתווכח אתה לא משנה את מי אתה אוהד. כנראה שכמעט בכל מקרה אחר אותם אוהדי מילואים היו מקבלים כינוי גנאי כמו אוהדי הצלחות או טרמפיסטים, אך נדמה שבמקרה הזה הם מקבלים הנחה. אחרי הכל, בסוף שבוע של פיינל פור גם אנשים ללא חיבה מיוחדת לכדורסל או לספורט בכלל מצטרפים לגל הצהוב ששוטף את ארצנו, סוחף ואינו מבחין בין דת, מין, גיל, שיוך פוליטי, העדפות מוסיקליות, תרבותיות, קולינריות או כל חתך אחר שתוכלו לחשוב עליו.
ברשותכם, נצא לטיול קצר בזמן המתחיל בשנת 2001. לאחר יותר מעשור כושל בזירה האירופית, מכבי מגיעה לגמר שני ברציפות כשהיא חצי טראומטית ממקרה עודד קטש בגמר השנה הקודמת. היריבה שוב פנאתינייקוס וגם אם אף אחד לא אמר בקול רם, הצהובים חיפשו נקמה (!) ובעיקר תואר אירופי ראשון אחרי שני עשורים. בעודי תלמיד שביעית על כל המשתמע מכך, התחלתי לתכנן את מעמד הגמר יחד עם חבריי אוהדי הכדורסל המושבעים כשאחד מהם הפיל פצצה- 'יש מקרן לגמר!' הכריז בימים שמקרן ביתי היה נדיר בערך כמו צורב דיסקים. חצי שכבה הגיעה לבית המארח, יוצרת אוירה של מסיבת נערים שהוריהם נסעו (למעשה הם נטמעו בקהל בהצלחה רבה) ואילו אנחנו אוהדי הכדורסל, ישבנו ביציע עיתונאים מאולתר, מחליפים ניתוחים והערכות, מתעלמים ככל הניתן מההמולה עד לרגע בו הניצחון היה ברור ויכולנו להצטרף לחוגגים והחוגגות.
שלוש שנים חולפות להן ועבדכם מוצא עצמו בבור השופכין של העולם, או בשמו השני ציר פילדלפי, נטחן 2-8 או חלוקת שעות הזויה אחרת באיזה עמדה או נגמחון. כמעט שבוע לפני התחלתי לכוון את סדר המשמרות כדי שיתאים למשחקים בפיינל פור, שנערך אגב לא רחוק ובאותה נשימה הכי רחוק שאפשר, בתל אביב. למרות שהסיכויים היו קטנים הצלחתי להשתחל לתוך מועדון קטן בהרבה מלהכיל את עשרות האנשים שמילאו אותו. שילוב נדיר בהצלחתו של כל זרועות צה"ל היה שם ביום הגמר, צופים כולם במכבי מפרקת את סקיפר כשבמקביל תוהה כל אחד לעצמו אם יש בכלל מישהו שנשאר לשמור על הציר.
הגמר האחרון של מכבי תפס אותי כסטודנט במשרה מלאה. כחלק מהנטייה הסטודנטיאלית לחגוג כל דבר, הצטופפו אצלי בדירה לא פחות מכמות האנשים באותו גמר ב-2001, רק בסלון קטן משמעותית ומסך שהייתי מתקשה לצפות בו גם ללא כולם מסביב. את הגמר מכבי הפסידה, לא מונעת מההמון בסלון להמשיך את החגיגה ללא קשר או זכר לסיבה לשמה התכנסו. המסר בשלב הזה הוא די ברור, מכבי תל אביב על הצלחותיה וכישלונותיה מלווה חלק גדול מאוד מהישראלים לאורך חייהם ללא קשר להיותם אוהדי הקבוצה בשגרה או שלא.
'הקבוצה של המדינה'. את התואר הזה ולא פחות קיבלה מכבי תל אביב מהחברה הישראלית, תואר שהכיל בתוכו המון משמעות והיום הוא הולך ומקבל גוון ציני. כמעט ארבעים שנים חלפו להן מאז הקבוצה של מיקי, מוטי והחברים חדרה אל לבבות ההמונים, ייצגה אותם בצורה מדויקת ותקעה את היסודות לקבוצת הספורט המוצלחת בתולדות המדינה. מכבי של היום היא כמובן קבוצה שונה בתכלית, אך המכביזם (שם אחר ועוקצני למצוינות) הוא אותו מכביזם של מכבי הבתולית משנות השבעים.
אוהדי מכבי, תמיד רעבים להצלחותאחת הסיבות לכך שהמונח 'הקבוצה של המדינה' דהה עם השנים הוא היעדר הזהות הישראלית בקבוצה, כך לפחות יטענו המנסים לרוקן מתוכן את המונח. אל מיקי ומוטי היה קל מאוד להתחבר משום שהם היו 'הבן של השכן', אך במה הם שונים מקטש, שפר, בורשטיין, שלף או פניני ואוחיון? האם אלכס טיוס (יהודי כשר וטרי) פחות ישראלי מטל ברודי של שנות השבעים? ומדוע דיוויד בלו, ששמו כבר מזמן כתוב בדברי הימים של המועדון המפואר צריך להתנצל על כך שהוא משחק בקבוצה ולא ליאור אליהו? למען האמת אני די מופתע שטרם פקפקו אצלנו בישראליותו של דיוויד בלאט.
כמובן שהיינו כולם רוצים לראות צעירים ישראלים שגדלו במחלקות הנוער השונות בארץ משתלבים ברמות הגבוהות ביותר ובמכבי בפרט, אך כלל לא בטוח שיש הרבה כאלה מחוץ למועדון. מה גם שצעירים רבים מעדיפים לשחק במקומות אחרים, ובשנים האחרונות יש לא מעט אלטרנטיבות מצוינות עבור שחקנים צעירים בארץ, חיפה וירושלים הן רק חלק מהדוגמאות.
בשנים האחרונות, ערך המצוינות שמכבי חרטה על דגלה הפך להיות מושא ללעג עבור גורמים כאלה ואחרים. אותם אנשים שדורשים לצורך העניין מהכדורגל הישראלי להפוך מקצועי וטוב יותר, מחפשים באותה נשימה ובאובססיביות, פגמים וליקויים במועדון היחידי כמעט ממנו ניתן ללמוד על מסורת ספורטיבית ומעל הכל על הצלחה. הצלחה שהכדורגל הישראלי יכול רק לחלום עליה בשלב הזה. מכבי לא צריכה להיות נקייה מביקורת, אך לא אחת נדמה שהטענות נגדה קנטרניות ומונעות מהסיבות הלא נכונות.
למזלנו, פעם בכמה שנים משחקת מכבי על הבמה הגדולה ביותר באירופה. שם, גם אם רק לכמה שעות, כולנו חוזרים להיות אוהדי ספורט ישראלי ורוצים בהצלחת נציגותיו, ומכבי היא הקבוצה של המדינה כאילו מעולם לא הפסיקה להיות.
מיקי ברקוביץ'. היה קל להתחבר אליו (איגוד הכדורסל)