מאז עזב את הפועל תל אביב בתחילת שנות האלפיים, לאחר הפיאסקו בחסות הכסף של ולדימיר גוסינקי, שיבק כמעט נשכח מתודעת הכדורסל, למעט התקופה בנבחרת, שגם אותה לא רוצים לזכור. שכחנו שהוא הוביל את רעננה ואילת (בשתי קדנציות) לגמר פלייאוף, עוד כששיחקו כאן פלייאוף. שכחו את מדליית הכסף באליפות אירופה לעתודה, עם אליהו, הלפרין, בן שימול ולימונד. שכח את התארים והשנים בהולנד ובלגיה, עד שבשנתיים האחרונות הוא הזכיר לכולם שלאמן הוא יודע. מאמן אפור, לא מוחצן, לא עושה לעצמו יחסיי ציבור בתקשורת, לא נמצא בעימותים מתוקשרים כמו צביקה שרף ופיני גרשון בזמנו. פשוט מאמן כדורסל, כמו פעם. לקח את מכבי ראשון לציון כשעוד נלחמה על המקום בפלייאוף, ניצח את חיפה ברבע הגמר, והתעלה מעל הפועל ירושלים ומכבי תל אביב ברגעי ההכרעה. האם יגיע לגדולות של הליגה? האם ימצא עצמו מאמן בליגה בכירה יותר? אין לדעת. אבל מאתמול בלילה, אריק שיבק חזר רשמית, או לפחות נכנס לתודעה כאן.

וזה כל ההבדל

שתי הקבוצות שהגיעו לגמר הציגו את ההבדלים בין קבוצה שמגיעה לפלייאוף ובין אחת שעדיין במוד של העונה הסדירה. קשה לי להיכנס לרזולוציות קטנות של משחק, על השמירה של רייט על רולנד, על המשחק המשובח של מונרו וכו'. אני לא מבין גדול בכדורסל, אבל יודע דבר אחד. כל הקבוצות שהפסידו להפועל ירושלים בפלייאוף באו להתאבד, באו לירוק דם ולשבור עצמות. קל לרדת על נייט רובינסון על ההתנהגות שלו בפלייאוף. אבל ככה באים לשחק בשלבי ההכרעה. לא יכול להיות שברבע השלישי ירושלים תחטוף כמעט 30 נקודות ולא תבצע עבירות. לא יכול להיות שאתה בפלוס 13 ברבע השני והפעם היחידה שאתה מבצע לחץ אמיתי זה רק בשניות הסיום. הפועל ירושלים מוכשרת יותר מכל קבוצה אחרת בארץ, עם סגל עמוק וקטלני. אבל פלייאוף, במשחק אחד, זה ממש לא משנה. ולצערי, את הסוויץ הזה, הם לא עשו.

מכבי ראשון לציון לא נבהלה כשירושלים ברחה ל13 הפרש ברבע השני, הלכה על הקלפים החזקים שלה (מונרו), קיבלה המון גיבוי מדוסון ורייט כאשר ליונס לא היה במיטבו, ובעיקר הראתה חוסן מנטאלי בכל פעם שירושלים חזרה להוביל, או צימקה את הפער. בדיוק כמו במשחק מול מכבי תל אביב. הכתומים גררו את הקבוצה של דני פרנקו למשחק אחר לחלוטין במחצית השנייה, משחק שהקשה על ירושלים לתפקד, והיה מאוד נוח לראשון לציון. הרבה יותר חזק ואגרסיבי. כישרון זה רק צד אחד של המטבע. עוד כמה שבועות תראו לא מעט מקרים באולימפיאדה שספורטאים זוכים במדליות לא רק בגלל כישרון ומשאבים, אלא על מה שיש בתוך הראש. וכשאתה מפתח תודעה שבה כל הפרש מחיק, שנקודה מינוס או שלוש פלוס לא משנות כי הכול משתנה בפוזשן אחד, אתה מנצח כל משחק.

דיברתי כבר מספיק על הפיינל פור, בשבוע שעבר, וכנראה ראשון לציון לא תביא את הבשורה. לא כשהיורוליג סגור בפניה עכשיו, ולא כשהאליפות שלה לא באמת משנה משהו. ההיסטוריה מראה ששום אלופה שאין לה בעל הון אמיתי לא שורדת לאורך זמן. ואם הפיינל פור הפך להיות המטרה ולא האמצעי, אם השיטה היא לקחת אליפות ולא באמת לקדם את הכדורסל שלנו, שום דבר משנת 2006 לא באמת שווה את זה. ובינתיים, מזל טוב למכבי ראשון לציון.

עזוב את הנבחרת. תתעסק במכבי

שני אנשים נוספים אשר היו בארינה תפסו כותרות בשבוע האחרון. הראשון חוזר למרכז הכדורסל הישראלי, והשני רק מחפש את הדרך להישאר שם. נכון, הוא אמר שבמכבי הוא לא יאמן, אבל גם ליברמן אמר שהוא לא ישב עם נתניהו באותה ממשלה, וכל סקר ציפה להפסד של הליכוד בשנה שעברה. קצת פרופורציות בקטע הזה. עוד לא נולד האיש שאמר לא לאמן את הקבוצה הכי מעוטרת בישראל, ואחת המעוטרות באירופה. אין סיבה שהג'ינג'י יהיה שונה.

ארז אדלשטיין גאון כדורסל לכל הדעות, אולי המאמן הטוב ביותר שיש היום בשוק הישראלי שפנוי. כמעט כל קבוצה שהוא אימן הגיעה רחוק, והציגה כדורסל מרהיב ומגוון. אך מדובר בפעם הראשונה בה הוא מאמן קבוצה גדולה באמת, עם ציפיות אדירות, תקציב ענק, ואנשים כמו פדרמן ורקנאטי שלא בדיוק אוהבים לראות הפסדים מצטברים. הוא גם מגיע למנורה מבטחים אחרי שנתיים בהם הצהובים לא הגיעו למשחקי הגמר בליגה הישראלית. וכל זה תוסיפו נתון אחד: ארז אדלשטיין נופל ברגעי ההכרעה, כאשר הכסף נמצא על השולחן. אתם מוזמנים לבדוק את זה. הפועל ירושלים, הפועל תל אביב, נבחרת ישראל ועירוני ר"ג. כולם עשו עונות נהדרות תחתיו, אבל אף אחת מהן לא זכתה בתואר, חלק מהקבוצות גם ברגעי ההכרע פשוט התפרקו.

המהלך הראשון של אדלשטיין, להביא לצוות המקצועי את רמי הדר, מאמן מנוסה, בעיקר בחלק ההגנתי, מראה על ההבנה איזו אנשים הוא צריך סביבו. מגובה במורו הרוחני, פיני גרשון, ינסה אדלשטיין ללמוד כיצד להתמודד עם הלחץ במכבי תל אביב, ולבנות (במעט שהשאירו לו) קבוצה חזקה, שתגיע לשלבים האחרונים ביורוליג, אבל קודם כל, תחזיר את ההתרעה שאבדה לה בליגה. יצליח או לא? לא תלוי רק בו, אלא גם בקרדיט ובשקט שהקהל וההנהלה יתנו לו. האמת, במצבם, אין להם ברירה.

לצערי, את שני הדברים הנדרשים הוא לא עשה. ראשית, לעזוב את עמדת הפרשנות בערוץ הספורט. אין סיבה בעולם שמאמן של קבוצה בליגה, גם אם יתחיל רק בשנה הבאה, יפרשן משחק אחד, ולו אחד בליגה המקומית. אבל מעל הכול, הוא חייב לעזוב את נבחרת ישראל. הנבחרת ראויה למאמן במשרה מלאה, שחושב וחי את הנבחרת 24/7. ואולי באמת הגיע הזמן שיהיה לנו אחד כזה.

אסור שכאן זה יפסיק

והשני, זכה לכמה רגעים בכבוד המלכים לו הוא ראוי. הכבוד שזכה מאיר טפירו במשחק הגמר, לעיניי 11000 צופים, מעטים זכו לא. אסור שזה יסתיים כאן, אסור שהוא יעלם מהכדורסל. נשיא האיגוד, מאמן ראשי, חבר בצוות המקצועי של האיגוד, מה שזה לא יהיה. אל תיקחו לנו את טפירו.

הציטוט השבועי

"היא אצל אשתי. היא פשוט לוקחת לי הכול" (דריל מונרו מסביר לאן נעלמה טבעת האליפות שלו)


מאיר טפירו, הכבוד המגיע לו (עודד קרני, מנהלת הליגה)