ערן טסל, מנהל מחלקת הנוער של עירוני רעננה בטור מרגש לרגל זכיית קבוצתו של שרון שוורץ באליפות המדינה.
עבר שבוע מאז הזכייה המטורפת של עירוני רעננה באליפות המדינה לנוער, והאמת - האופוריה עדיין שולטת. אם זה בצפייה בפעם ה-201 בשידור של המשחקים, אם זה שוב לבחון מקרוב כל תמונה ולבדוק בה את התגובות שהיו בתוך היציע באלבום המדהים של "ספסל", אם זה בשיחה עם השחקנים, הצוות או סתם עם אנשים שמתקשרים לברך. הזיכרונות חוזרים - גם מהלכים קריטיים מתוך המשחק והאמת שגם תחושות מסצינת הסיום המרגשת, כשכולם קופצים על כולם ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. פשוט כיף.
שואלים אותי אם ידענו לאורך הדרך, אם באמת האמנו שאפשר לעשות את זה. התשובה האישית שלי היא מפתיעה - לא. חשבתי לאורך העונה שאפשר להגיע לגמר אבל לא האמנתי שאפשר לגעת במכבי. כמובן שלשחקנים הקרנתי אחרת וזה גם היה המוטיב העיקרי שלי בשיחה עם הקבוצה בארוחה ביום שבת, יומיים אחרי חיפה ויומיים לפני מכבי. אבל לזכותו של שרון שוורץ, המאמן שהוביל את רעננה לאליפות ההיסטורית, ייאמר שהוא באמת האמין - גם בשיחות איתי ועם אייל שחורי (עוזר המאמן) במהלך הבית העליון ואחרי הניצחון הגדול בנהלל בפלייאוף, וגם בשיחה עם השחקנים בחדר-ההלבשה אחרי ההפסד בחיפה. כן, אחרי ההפסד, 3 ימים לפני המשחק המכריע נגד הירוקים ורגע אחרי שהפסדנו משחק עם כדור אחרון ביד.
שרון קיבל את המפתחות מרון נוה לפני שנתייים עם מטרה אחת ברורה - להחזיר את מטרווסט לליגת העל. את זה הוא עשה עם עלייה נהדרת ומרגשת, שהמחיר שלה היה פספוס ההעפלה לבית העליון בליגה לנוער. שרון לא נלחץ וכבר אז החל לבנות את העונה הבאה, כשעל הדרך אוספת רעננה בקלות את גביע-האיגוד.עונה לא פשוטה עברה עליו ועל רעננה השנה, אבל הסיום כאמור היה מתוק והוא בהחלט ראוי לתואר "מאמן העונה" של "ספסל".
אני נזהר מלומר ש-"מגיע לנו" לזכות באליפות הזו, כי באמת שיש עוד הרבה מאד מקומות שעובדים בצורה נהדרת עם המון השקעה. רמת-גן, גליל-עליון, גלבוע, הרצליה, כפר-סבא, ראשון-לציון, רמת-השרון ונס-ציונה הם דוגמאות למקומות שעובדים נכון עם שיתוף בין המועדון לבין בתי-הספר, וגם במקומות שזה קשה יותר, כמו בירושלים, בחיפה ובמכבי תל-אביב, עושים עבודה באמת נפלאה עם המון לב )הרבה יותר ממה שנותנים לנו קרדיט באיגוד הכדורסל עם הקמת האקדמיה שלוקחת שחקנים מובילים מהמקומות הללו במקום מהפריפריה, ששם התנאים פחות טובים( - אבל באמת שמגיע לכמה אנשים טובים ליהנות מההישג הזה.
שוורץ. זכה בצדק בתואר מאמן העונה
רון נוה, המנהל המקצועי, שבמקרה, או שלא גם עבד עם שכבת ה-י"ב במשך 3 שנים. האיש שתארים לא משחקים אצלו תפקיד מרכזי אבל תמיד רצה ורוצה לראות את רעננה על המפה, זכה לעדנה גדולה עם הזכייה הזו ומי שראה את התגובות שלו ביציע במהלך הפלייאוף הבין כמה היה חשוב לו התואר הזה. זיוה לב-דגן, מנכ"לית המחלקה שתמיד מוצאת את הפתרונות השקטים והחכמים לבעיות. מאיר ברנשטיין, מנהל מחלקת-הספורט בעיריית רעננה, שבלי לשים לב הפך את מחלקת-הנוער בכדורסל לבן המועדף שלו, עם עזרה אדירה בהכל - החל מרמת שעת האימון, דרך מעורבות (ולא התערבות) בסגל המאמנים ובהבאת השחקנים האיכותיים הבודדים מבחוץ וכלה בהנחיית טקס האליפות וסגירת המסעדה לחגיגה. האליפות הזו היא כמו מגדל קלפים, כשמספיק שכל פרט קטן מהשחקנים או מהצוות שמסביב היה משתנה או משנה בעצמו משהו - והמגדל היה מתמוטט.
אני דווקא לא רוצה לסיים בתודות, שמגיעות גם לעמית טל, מנהל הנבחרת הבלתי-נגמר של "מטרווסט", שמי שהיה רואה את החיבוק שלו ושל נוה בסיום משחק האליפות לא היה מאמין ליריבות הספורטיבית הגדולה שהייתה קיימת בינהם רק שנים אחדות אחורה, למאמן האתלטיקה רוני גוטליב, שעשה עבודה נפלאה, לישראל גלבוע שאחראי על הפיזיותרפיה, קיבל הודעות לגבי תורים גם בשעות לא נורמליות ועשה את ההתאמות כדי לעזור לשחקנים לקראת המשחקים החשובים וכמובן לראש-העיר, שמתווה את הדרך שלפיה ספורטאי רעננה הצעירים עדיפים על-פני כל שכיר חרב כזה או אחר. אני רוצה לסיים דווקא בנימה קצת קצת עצובה.
מאז שהגעתי לרעננה השכבה הנוכחית של ה-י"ב (שנתון 95') הייתה השכבה שהתחברתי אליה בצורה הכי חזקה. לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את השכבה הזו - במשחק אימון פנימי ששפטתי בין 2 משלוש הקבוצות שהיו לנו אז בקט-סל א'. הילד שהכי הרשים אותי אז היה ירין איינהורן, שפשוט שרף את ה-PVC באולם "דקל". אחר-כך הייתי עם דניאל שרפשטיין וגיא בשן, שזכו בילדים ב' באליפות במשחק העונה במחזור הנעילה ביחד עם שרון שוורץ עם תצוגה יפה נגד הוד-השרון. הייתי שם בילדים לאומית עם רון בעונה קסומה שהסתיימה בהעפלה היסטורית של המועדון לגמר הגביע ובהפסד בדרבי הפרטי מול ר"ג בגמר אליפות המדינה. הייתי שם בכמה משחקים גדולים בנערים ארצית בכיתה ט' ובעיקר בנערים לאומית לפני שנתיים, עם עונה ארוכה ומתישה, שכללה כמה הצגות פנטסטיות בדרך אבל הסתיימה בטעם של החמצה עם הדחה בנקודה בגביע בכפר-סבא ובעיקר עם הפסד שובר לב מול מכבי תל-אביב (אותה מכבי שנגדה הגיעה הזכייה הפעם) בנקודה אחת אחרי שתי הארכות בחצי-גמר הפלייאוף ב"הדר יוסף" - הפסד שבסיומו פשוט לא יכולתי לעצור את הדמעות במשך דקות ארוכות.
איינהורן. סומן מגיל צעיר
הייתי איתם ב-י"א בעלייה החווייתית בגליל עם מטרו ובזכייה בגביע האיגוד. אבל יותר מתמיד הייתי איתם השנה. חבורה של גברים - ולא בשביל הקלישאה. מספיק רק להזכיר את גיא לנדס ששיחק עם שיניים שבורות במשחק הראשון בפלייאוף נגד עמק-יזרעאל או את נמרוד רינסקי שפרק את האצבע בתחילת המשחק הראשון נגד חיפה אבל הסתיר את הפציעה כדי לא לרדת לספסל. השכבה הזאת, שאנחנו ברעננה סימנו אותה ככזו שיכולה לקחת אותנו גבוה, עשתה את העבודה - ועכשיו אנחנו נפרדים, והם מתנתקים מהאינקובטור המלטף המכונה "מחלקת הנוער של עירוני רעננה".
ייתכן שלפחות חלק מהם יישאר קרוב ואפילו יבוא פעם לבקר באחד המשחקים החשובים של המועדון בשנים הבאות, אבל המסגרת הייחודית הזו, שבה הם כולם ביחד, אצלנו, מחוברים, משחקים אחד בשביל השני ובשביל המועדון - כל זה כבר לא יחזור. ויישארו רק הזיכרונות. ולחבורה המדהימה הזו שנכנסה לי ללב, לה מגיע שאלו יהיו זיכרונות של אליפות, שניתן יהיה להתרפק עליהם גם כשהם יהיו בני 60. ואולי בגלל זה מי שראה את התפרצות השמחה עם הבאזר במשחק האליפות יכול עכשיו להבין מאיפה הגיעה עוצמת הרגשות של כולנו.