במהלך הבחירות בשנה שעברה, הודיע ראש הממשלה בינימין נתניהו על יום מרוכז של ראיונות אצל כלי התקשורת. הכל עבר על מי מנוחות עד אשר נתניהו הודיע לערוץ 10 שלא יתראיין לערוץ אם רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של הערוץ, יהיה מבין המראיינים. מה שקרה לאחר מכן זה שערוץ 10 החליט לעמוד על הרגליים האחוריות שלו, והודיע שאם דרוקר לא יהיה שם, גם הערוץ לא יהיה. כי כנראה שיש גבול למה שאפשר לעולל לעיתונות בישראל גם בתקופה הזאת. בתקופה שבה מעמד התקשורת הישראלית יורד, המשכורות נמוכות, גופים בסכנת התמוטטות והתערבות בוטה של מולי"ם ובעלי אינטרס.

תקשורת הספורט בישראל לא נמצאת במעמד של התקשורת הפוליטית, המשפטית והכלכלית. יתכן שמזלזלים בה, יתכן שלא מעריכים אותה (אין ספק שתקשורת הכדורגל במדינת ישראל תרמה לכך יותר מכל). אך תקשורת הספורט, ובתוכה סיקור הכדורסל, היא מקצוע לכל דבר. אנשים מתפרנסים ממנה, חיים ממנה, ויש להתייחס אליה בכבוד מינימלי כאל כל בעל מקצוע בתחום התקשורת.

את אחת הדוגמאות הטובות ליחס הבעייתי שיש כיום למסקרי הכדורסל בארץ אפשר למצוא בפוסט אשר כתב ידידי רועי כהן מ"ישראל היום" (https://www.facebook.com/roi.cohen.180/posts/10153875436818941). הפוסט נכתב לאחר שרועי, ועוד כמה עיתונאים, נאלצו לסקר את המשחק בין הפועל ירושלים למכבי ראשון לציון מיציעי הישיבה של בית מכבי, מהנייד שלהם. שאר העיתונאים הצטופפו בחדר קטן, עם שולחן שהספיק לשלושה עיתונאים בלבד. האחרים או שעמדו או שישבו על כיסא מעל במה מאולתרת, נלחמים על נקודת ראייה נורמלית. כפי שתראו בפוסט שלו, הדבר קורה לא רק בבית מכבי, אלא גם במקומות אחרים. אין יציעי עיתונאים בכל האולמות, ואם יש בחלקם פתאום יושבים כל מני אוהדים. לא תמיד יש כבל רשת, גישה לאינטרנט, ועמדות לטובת מחשב. זה הבייסיק של כל בייסיק. זה חוסר כבוד לאנשים שבאים לסקר את המשחקים של קבוצות. אני שמח על כך שמנהלת הליגה החליטה להרים את הכפפה, וקבעה אכיפה מחודשת של שורת תקנות הקשורות לכמות המקומות ולתנאים של התקשורת בכל אולם. עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

אירוע נוסף, שקשור איך לא, לכדורגל הישראלי, שהוא לא פחות משערורייה וחרפה, זאת העובדה שבית"ר ירושלים כדורגל החליטה להחרים את "הארץ" בגלל אופי הסיקור שלו. לא מוצא בעינם אופי הסיקור (גם אם הוא מגמתי מאוד, ויש הרבה אמת בביקורת של בית"ר ירושלים על צורת הסיקור נגדם), אז הם לא מספקים כרטיסים יותר לעיתונאי הארץ ליציע העיתונאים.

יש כאן שני היבטים בעיתיים. קודם כל, אני בספק אם בכלל מותר לעשות את זה בהתחשב בתקנות שקשורות לכך. אך מעבר לזה, אני עוד לא נתקלתי במצב שבו קבוצה לא מרוצה מאופי הסיקור של עיתון, אז היא מחרימה אותו. מותר לא לשתף פעולה, מותר לעשות את החיים קשים, מותר אפילו להגיש קובלנות ודיבה. אבל זאת פשוט חציית קו אדום.

חמש שנים אני בעיתונות האלקטרונית, ככתב וכעורך משנה באתר "ספסל". הלכתי על הראש של הפועל ירושלים, מכבי תל אביב, שמעון מזרחי, פיני גרשון, איגוד הכדורסל, מאמנים שחקנים ואוהדים כאחד. לא כולם אהבו את זה. קיבלתי שיחות, חטפתי צעקות, פעמיים נזרקו לאויר המילים תביעת דיבה, אבל אף אחד לא חשב למנוע ממני להמשיך לסקר משחקים בכרטיס שמגיע לי. יותר מזה. לי לא זכור מקרה דומה (אשמח לשמוע על כך ) בכל שנותיי בכדורסל הישראלי.

אני מכיר עשרות סיפורים של עימותים בתוך הכדורסל הישראלי אשר קשורים לעיתונאים. יו"ר שחטף לכתב את הפנקס שלו (פעם היו כאלו) בשביל לראות מה הוא רושם, סכסוכים עזים בין מאמנים לפרשנים (המתוקשר מבין כולם הינו העימות בין אלי סהר לצביקה שרף), דובר של מועדון שצעק על עיתונאית ביחד עם שחקן, יובל נעימי מתעמת עם גלעד צוויק על דברים שזה פרסם נגדו, יו"ר של קבוצה שהשתולל במהלך ראיון ופוצץ אותו ועוד. לא זכור בכל המקרים האלו שהעיתונאים או גופי התקשורת בהם עבדו פתאום קיבלו הודעה שהם מפסיקים לספק להם כרטיסים. מילים שלא לי, מדובר בחצייה של קו אדום. עכשיו גם קובעים מי יקבל כניסה ליציע העיתונאים ומי לא. נהדר.

מנהלת הליגה עשתה את הדבר הראוי, ופשוט הודיעה שהיא אוכפת את החוק מחדש. עכשיו הגיע תורם של עורכי וכתבי הספורט, ובתוכם אנשי הכדורסל, לעמוד על הרגליים האחוריות שלהם, ולא לתת לדברים כאלו לקרות שוב. כי היום זה מתחיל בפיגעה בצורה בה עיתונאים מסקרים משחקים, מחר זה מי יכנס ליציע העיתונאים, לכו תדעו מה יהיה בעוד שבוע. עיתונאות ספורט זה מקצוע, לא פחות. הגיע הזמן שאנשים יתחילו לכבד אותם. אחרת, הגלגל עוד יכול להתהפך. תארו לכם מה תהיה התגובה של מוטי אמסלם ואלדד אקוניס (אל תדאגו, את זה הם לא יעשו), אם בעקבות התנהגות כזאת הקבוצה שלהם תקבל סיקור מינימלי...

פרידה מגדול דור

מי שקם אתמול לפנות בוקר זכה לצפות בפיסת היסטוריה שספק אם נזכה לראות כזאת בעשורים הקרובים.

זה התחיל בהישג הלא נורמלי של גולדן סטייט, ששברה את השיא של שיקאגו בולס מ1996, וסיימה את העונה הסדירה עם 73 ניצחונות. עוד מוקדם מדי לטעמי לדבר גולדן סטייט, ועל פלא העולם הזה בשם סטף קרי במונחים הסיטוריים רציניים. קרי הוא פנומן מדהים, כמעט בלתי עציר בימים אלו. גולדן סטייט משחקת כדורסל שובה לב, NBA טהור יותר מטהור, כדורסל פורץ דרך. אלא שכל זה יכול להעלם אם הם יפסיקו לקחת תארים. ההבדל בינם לבין הבולס זה שג'ורדן ופיפן שברו את השיא של הלייקרס משנות ה70 ולקחו שלוש אליפויות רצופות תוך כדי. אם הווריוס יפסיקו לקחת תארים, הם יהפכו לנתון סטטיסטי. אחלה משהו לדעת לטריוויה וידע כללי.

אבל כל הערב הזה לדעתי מתגמד לעומת משחק הפרישה של קובי בראיינט.

במשחק הפרישה שלו, שהוא פחות האישיו, הקבוצה הצליחה לחזור מפיגור דו ספרתי, תוך כדי שהיא מפנה לו את הבמה לקלוע 60 נקודות. אולי כי הוא היה בזון, אולי כדי לתת לו את הבמה לפרוש בצורה המכובדת ביותר. המשחק, כאמור, הוא לא העיקר כאן, אלא המורשת. בראיינט הוא אחד שאפשר לדבר עליו במונחים היסטורים. הילד עם האבא המפורסם, שלא זכה במקום גבוה בדראפט שלו, הגיע ללייקרס בטרייד, הוכר בשנותיו הראשונות כאתלט מדהים וקפיץ אנושי, חביב מקצבי ההטבעות, הוביל את הקבוצה של ג'קסון ושאקיל אוניל לחמש אליפויות, שלוש מהם ברציפות, בחזרה לימים היפים של המועדון משנות ה80. לא הייתה עליו תבית של כוכב עתידי (כמו לברון ג'יימס לדוגמא), אך כיום יש מאחוריו קריירה מפוארת של 20 שנה, אין ספור תארים אישיים וקבוצתיים, כאשר בכל שנה הוא שיפר והפך לטוב יותר, מוסיף לארסנל ההתקפי וההגנתי שלו כלים ויכולות חדשות. כמו כל הגדולים, הוא נתברך בסופר אגו, מה שהוביל בסוף את שאק לעזוב את הקבוצה. כמו כל הגדולים הוא הסתבך. אצל ג'ורדן אלו היו ההימורים, אצל מג'יק האיידס, אצל קובי זאת הייתה אשתו ועוד כמה סיפורים על אחרות. ואין ספק שהוא בין השמות הגדולים האלו.

בסופו של יום, המורשת שלו תהיה כאחד האחרונים שצמח מלמטה בדרך לגדולה, הגיע הכי רחוק שאפשר, לא ספר אף אחד בדרך לתהילה, השתפר והפך לטוב יותר, ואין ספק שאפשר לשים אותו באותו משפט עם גדול אחר: מייקל ג'ורדן.

תודה רבה לך black mamba.

הערות לסדר היום

* בהמשך לשבוע שעבר, מאוד אהבתי לשמוע ולראות את ההנצחה של מיכה שמבן, שחקן העבר, האיש שהקים את מועדון הפועל חולון, ואחראי לעשרות ומאות מפעלים ופעולות בכדורסל הישראלי. זאת צריכה להיות רק ההתחלה. יש עמודי טווח בכדורסל הישראלי, כמו עמי שלף ז"ל, יהושוע רוזין ז"ל ואחרים שלא זוכים כמעט לשום הנצחה ראוייה, ואנשים אלו הם הסיבה שיש כאן כדורסל ישראלי.

* אם שון דוסון רוצה להגיע לNBA, או לקבוצה גדולה בכלל, הוא חייב להתחיל לטפל בכמות איבודי הכדור שלו. עם כל הכבוד ל19 נקודות ו7 ריבאונדים, היו לו 7 איבודים (יחס של שבעה איבודים לאסיסט אחד, שלושה איבודים בממוצע למשחק) במשחק נגד מכבי תל אביב.

* את זה שרוברט רוטבארט יודע לקלוע לשלוש, (33.3% ל3), אך חידוש היה כאשר ליאור אליהו נצפה בשבוע שעבר מעיף שלשות בחימום של ירושלים נגד ראשון. גבוהים ישראלים (אליהם אפשר להוסיף את עוז בלייזר) דופקים שלשות. אשרינו ישראל.

* מי שרוצה להבין מה מצב הגבוהים הישראלים שלנו מוזמן ללכת לבדוק כמה שיחקו לאורך כל השנה דניאל תמיר, רם אליאספור ועידן זלמנסון. אח"כ אל תתפלאו שלא גדלים כאן גבוהים. סדום ועמורה.

* שלא תגידו שלא ידעתם: בעונה הבאה צפויים לא פחות מחמישה ישראלים לשחק בליגת המכללות. הארבעה מהם משחקים כבר היום בארה"ב, ארבעה מהם הינם שחקני פנים. אולי זה הפיתרון.