ניקח לדוגמא את נבחרות אירלנד ודנמרק בכדורגל ואת הנבחרות בכדורגל ובכדורסל של יוצאות יוגוסלביה, דוגמת סרביה, קרואטיה ובוסניה. הן הבינו שהיכולת שלהן להתמודד בליגת האלופות או ביורוליג נמוכה. הן הבינו שהיכולת שלהן להתמודד בטורנירים נמוכה, אז הן ויתרו על הליגות שלהן, והפכו אותן לבמה לשחקנים מקומיים (קבוצות שלמות על בסיס טהרת שחקני בית), השחקנים המובילים הולכים לליגות הבכירות באירופה (במקרה של הכדורסל גם לNBA). התוצאות, על השולחן. במקרה הזה אפשר גם להגיד בארון הגביעים.

מדינות שמתעסקות בספורט מתחלקות לכמה סוגים. יש מדינות שאין להן תקציבים ומשאבי עתק, אז הן משקיעות בנוער ובמתקנים. יש מדינות עם המון משאבים, וזה מתבטא בהשקעה גדולה, כמו גרמניה או ספרד. אנחנו מדינה שמשקיעה מעט כסף בספורט, מעט משאבים, המון פוליטיקה שלא מאפשרת התקדמות או תוקעת דברים. יש כאן ניסיון ליצור ליגות ספורט שבעיקר באות לצורך הנאה ובילוי משפחתי, עם ציפייה כזו או אחרת להישגים ברמה בין לאומית.

כבר למעלה מחצי שנה שאני כותב על פתרונות ורעיונות איך אפשר להעלות רמה את הכדורסל הישראלי. לפעמים אני גם חוטא בהקשר לענפי ספורט אחרים. אני חושב שבמצב הנוכחי, כאשר בליגות המקצועניות שלנו היכולת של שחקנים מקומיים לקבל במה נמוכה ממה שהייתה לפני כמה עשורים, והדבר לא הולך להשתנות בתקופה הקרובה, אחד הפתרונות הוא יציאה החוצה לשחק בחו"ל. בהעדר יכולת של שחקנים להתפתח, לדוגמא זלמנסון, אליאספור ותמיר, שלושה שחקנים גבוהים יוצאי נבחרות ישראל, לא מקבלים דקות משחק משמעותיות. בהתחשב בבעיית הגבוהים שלנו, יציאה שלהם לשלושה שנים באירופה של משחק כולל עבודה על אספקטים שחסרים שלהם היא קריטית.

אני טוען, שכאשר יהיו לנו 20-30 שחקנים שמשחקים בליגות באירופה, ולא חשוב אלו מהליגות, 6-7 מהם בסוף יגיעו לליגות הבינוניות והגדולות של אירופה. השחקנים האלו יוכלו להיות הבסיס של נבחרות ישראל בשנים הבאות. מי שרואה את ההבדל בין כספי של מכבי ומקל של ישראל לבין מה שיצא מהם אחרי אירופה וארה"ב מבין על מה שאני מדבר. כל שחקן שדיברתי איתו מדבר על רמת אינטנסיביות גדולה, על אימונים יותר טובים, על שיפור ברמת המשחק.

ויש כמובן דברים אחרים. מלבד החוויה לשחק בחו"ל, החשיפה והיכולת להתקדם היא הרבה יותר גדולה. תראו את אפיק ניסים שהתחיל בקבוצה בינונית בצרפת, והפך לשחקן הישראלי עם הקריירה הכי ארוכה בחו"ל (לדעתי עשור). צ'כיה, איטליה, אוקרינה (לא לזלזל לשנייה ברמת הליגה שלהן) ורוסיה הן רק חלק מהמדינות ששיחק בהן.

אז עצתי לשחקנים שמתלבטים, בעיקר כאלו שיש להם אופציה לדרכון זר: צאו החוצה. לכו תשחקו, תתאמנו, תתפתחו, תעשו קריירה ממשחק באירופה. זה לא יעשה רק לכם טוב, זה יעשה גם לכדורסל שלנו טוב. רוב הנבחרות המובילות ביבשת, השחקנים שלהן משחקים מחוץ למדינה. בסרביה, מכל הנבחרת הגדולה של תאודוסיץ', ארצג, בוגדנוביץ' ובייליצה, רק מרקוביץ' משחק בכוכב האדום בלגרד (ואם הוא ימשיך ככה אז לא להרבה זמן).


דרוש מנהל מקצועי

כאשר דיברתי בשבוע שעבר על סביבת ראש ממשלה המביאה לתוצאה מקסימאלית, חשוב היה לציין ששני התפקידים החשובים ביותר לדעתי הם המנכ"ל וראש הלשכה. אם המנכ"ל הוא המוציא לפועל, אז הרל"ש הוא איש החזון, האחראי על המערכת. האיש הכי קרוב לראש הממשלה. האיש שדרכו עובר הכל בלשכה. הדוגמאות מהפוליטיקה הישראלית מראות זאת. הבר אצל רבין, דובי ווייסגלייס אצל שרון, ד"ר טורבוביץ אצל אולמרט, ועד לא מזמן ארי הרו אצל נתניהו. האיש הכי קרוב לראש המערכת הוא הראשון בחשיבותו.

ואם אנחנו לוקחים את זה לעולם הספורט, אז החשיבות של מנהל מקצועי, הג'נרל מנג'ר, היא קריטית להצלחת מועדונים באירופה ובארה"ב. ההשפעה של אנשים כמו אלכס פרגוסון וגרג פופוביץ' (שהם אגב היו ועדיין שנים רבות מאמנים ומנהלים מקצועיים) גדולה מאין כמוה. אירועי השבוע האחרון רק חידדו לי את המחשבה שמכבי תל אביב חייבת יד מכוונת כזאת. כזאת שבה מנהל הקבוצה לא יעז להביא שחקן כמו שוויצ'יץ' עושה עם בנדר, כזה שאצלו לא יתערבו מקצועית והעבודה על הקבוצה תהיה באחריותו בלבד. ברור שלבעלי הבית יש מה להגיד, וחשוב שיגידו, אבל בסוף היום בדברים המקצועיים הוא זה שקובע את סדר היום. והשבוע הזה חידד לי את המחשבה שמכבי חייבת כזה.

למה זה לא ילך? כי בעלי הבית של מכבי לא מאוחדים בדעות שלהם, כל אחד רוצה להתערב או למשוך את הקבוצה לכיוון אחר, אין הסכמה חד משמעית במכבי תל אביב על המון נושאים. הפעם האחרונה שהיה קונצנזוס בקבוצה זה קרה כאשר כולם התאחדו נגד רענן כץ. אפילו על ההשארה של בלאט והבאתו של רייס לא הייתה הסכמה מלאה. זה לא יעבוד כי הם יבקשו להתערב, כי הם יבקשו לקבוע, כי כמו בהרבה מקומות בספורט הישראלי, בעל הבית ירצה להיות גם מאמן העל.

איפה זה כן יכול לעבוד? בעיקר בקבוצות בארץ שבין בעלי המניות, או הבעלים שלהן יש קונצנזוס על דרך ההתנהלות של הקבוצה. בהפועל תל אביב לדוגמא (שם המודל קיים, ואורי שלף ז"ל החזיק בתפקיד עד יום מותו) בעלי המניות ממנים הנהלה, שקובעת את סדר היום. בירושלים, אורי אלון, חומסקי ושות', עובדים בשיתוף מלא. אני מניח שזה גם יכול לעבוד בקבוצות בהן יש בעלים יחיד, אילת או בני הרצלייה לדוגמא (אלדד אקוניס, אגב, מתפקד בצורה כזו או אחרת ככזה כבר שנים). אני לא אומר שכל קבוצה חייבת את זה. אבל מועדון שרוצה לראות את עצמו מתפתח חייב לעצמו איש מקצוע מוביל ובעל ניסיון. זה עבד בארץ בעבר. רני כהנא לדוגמא בהפועל תל אביב ב2004. אין סיבה שזה לא יעבוד במקומות אחרים אם יש רצון לזה (אם, אם יש רצון לזה).


ליגת העל: מחזור רביעי

המחזור התאפיין בשני דברים עיקריים. הראשון, קבוצות שנמצאות במשבר עמוק ניצחו משחקים ראשונים שלהם העונה (אשדוד והרצליה), והכניסו קבוצות למשברים עוד יותר עמוקים (הפועל תל אביב והפועל אילת). פתיחת העונה שייכת לקבוצות שלא ממש ספרו אותן, על חשבון אלו שכולם (כולל אני) היינו בטוחים שיעלו לפלייאוף באופן חלק, מכבי חיפה ועירוני נהריה. קורה לפעמים שקבוצה כמו ראשון, אחרי ארבעה ניצחונות רצופים מפסידה, גם אם זה במשחק קטסטרופלי שלהם. עכשיו זה הזמן להתאושש מזה, כאשר המשחק מול ירושלים בשבוע הבא יכול להחזיר את הקבוצה למומנטום שלה, או להכניס אותה לשבר יותר עמוק. בהפועל תל אביב והפועל אילת, שתי קבוצות במצב לא טוב, עם חסרונות של ישראלים וזרים פצועים (כדיר ולימונד), המשחק בשבוע הבא בעל משמעות רבה מאוד. משחק שיכול לשים את הקבוצות עם מאזן שלילי 4-1, מה שיסבכך את השתיים במאבק על מיקום לפלייאוף כבר בתחילת העונה, עם מבט אל תחתית הליגה. כאמור אצל האדומים, קטש הפך להיות המאמן הראשון שהולך הביתה.

ההיבט השני הוא פציעות רבות, וניצול של שחקנים את מצב זה. תום מעיין במקום רוט (6 נקודות, 6 חטיפות, 13 אסיסטים), בלאט (7 נקודות ב19 דקות) וגיל אמיתי (5 נקודות ב23 דקות) על חשבון לימונד, נאור שרון (8 נקודות ו4 אסיסטים ב31 דקות) במקום גארט וכו'. שחקנים שקיבלו הזדמנות הוכיחו במחזור הזה שיש לנו כאן חבורה צעירה ומוכשרת, שחייבת לקבל את ההזדמנות ואת הדקות שלה, גם בשביל עצמם, וגם בשביל הכדורסל הישראלי. יתכן שבשבועות הקרובים נראה בעקבות החוק הרוסי גם את רפי מנקו מקבל יותר קרדיט על חשבון ליאור אליהו הפצוע. לצערי, שניים שימשיכו להתייבש הם איגור מאיור ואיתי שגב, ולצערי מדובר בשחקנים בעמדות שיש לנו בעיות איתם בכדורסל שלנו. קלעים וגבוהים.

ארבעה שחקנים שממשיכים מתחילת העונה להראות יציבות והתקדמות באספקטים רבים של המשחק. הראשון הינו סילבן לנדסברג, השחקן המצטיין שלי ונקודת אור במכבי תל אביב בשבועיים האחרונים. השני זה ניב ברקוביץ' ( 10 נקודות ו7 אסיסטים ב30.5 דקות לערב) שהפך לישראלי המשמעותי של נהריה, מפתיחת הליגה עד עכשיו. השלישי זה כאמור עוז בלייזר, עם 13.5 נקודות ו4.8 ריבאונדים בממוצע למשחק, הפוורוורד הוא חלק חשוב מהצלחת הירוקים עד עכשיו. וכמובן, בר טימור, עם 14.5 נקודות למשחק ב22.8 דקות, ו76.9% לשלוש (10/13), שלדעתי הפך לישראלי המוביל של ירושלים, בטח עם פציעת אליהו והחשש מבריאותו של הלפרין. מדהים. רק שימשיך כך.


שאראס ידע והוא לא ?
האוטוביוגרפיה של שארונס יאסקציביוס מכילה בתוכה כמה ציטוטים ואמירות מעניינות מאוד. מלבד דעתו על פיני גרשון, סגדין, דיויד בלאט, מכבי תל אביב וכו', הוא גם מדבר על מוני פנאן ז"ל. מלבד הגעגוע לאדם אהוב ויקר, שדאג לכל שחקן ושחקן במועדון (והוא באמת היה כזה), הרכז הליטאי מדבר על כך שאיבד לא מעט כסף אצל פנאן. יותר מכך, בישראל היום צוטט שאראס בספרו שדיויד פדרמן על העסקים הצדדיים של פנאן (פדרמן הכחיש).

לאורך השנים שמעתי לא מעט אנשים מדברים על הכסף שאיבדו אצל פנאן ז"ל. על פי מערכת וואלה, בפרסום משנת 2010 נמצא, כי "ניקולה וויצי'ץ' השקיע 1.2 מיליון דולר, ובנוסף נחשפו ההשקעות הבאות: רדיסאב צ'ורצ'יץ' - 950 אלף דולר, אסטבן באטיסטה - 850 אלף דולר, וויל ביינום - 800 אלף דולר, מרכוס פייזר - 550 אלף דולר, אלכס גרסיה - 500 אלף דולר, טל בורשטיין - 500 אלף דולר, וונטיגו קאמינגס - 350 אלף דולר, יצחק גודס, אביו של מאמן הפועל ירושלים, גיא גודס - 550 אלף שקל". וכאמור, גם עכשיו שאראס מודה על השקעות.

מה שמביא אותי לטענה הבאה. קשה לי להאמין, ולו לשנייה, ששני הבעלים הותיקים של מכבי תל אביב, פדרמן ושמעון מזרחי (שנמצא במכבי תל אביב משנת 1970) לא ידעו מזה. יוצא מכאן שני דברים. או שהם ידעו והם שותקים, שזה חמור. אבל אם הם לא ידעו, מזה אומר על השליטה שלהם בקבוצה.

לתגובות: t5550@walla.com