יש המון דברים שעוד יאמרו ויכתבו על ההצלחה של איגוד הכדורסל להביא לכאן את היורובאסקט. נכון, הם לא יאמרו ברוב כלי תקשורת הספורט, כי מעדיפים להתעסק כאן בעונשים של שכטר, בברוגז של יוסי בניון וברפש בשער השבת. אז הם יאמרו כאן. ונתחיל במילה אחת לכל המעורבים בדבר, בראשות יעקב בן שושן ועמירם הלוי, שרק לפני שבוע אמרתי שאין שום סיכוי שזה יקרה. אז רבותי: שאפו! הוכח שהכדורסל בארץ הוא הספורט הייצוגי מספר אחת!

כאמור, מה שמדינת ישראל תקבל מאירוח בית בסיבוב המוקדם של היורובאסקט לא יסולא בפז. מלבד ההגעה של כמה אלפים של תיירים (הכול כמובן תלוי במדינות שיוגרלו לבית הישראלי. הגרלה של מדינות עם מסורת כדורסל כמו יוון, איטליה, האקס יוגוסלביות, טורקיה וספרד יכולה להביא איתה מספרים גדולים מאוד), יש כאן את עניין החשיפה למדינה, היכולת שלנו לארח טורנירים בסדר גודל כזה (אופציה להתחיל לחשוב לארח טורנירים כאלו תהיה כאופציה), המלחמה ב"חרם" הישראלי, ההסברה, וכמובן, אין מילים להסביר כמה תרבות הכדורסל והספורט יכולות לקבל מזה קפיצת מדרגה. וגם כסף יזרום לכאן.

אבל אם יש משהו שנבחרת ישראל הרוויחה ממנו בענק זאת העובדה שבקיץ 2016, הנבחרת לא תצטרך להילחם על המקום שלה באליפות. מה שאומר שלא מעט שחקנים עם בעיות של עומס משחקים (כספי), בעיות של פציעות (לימונד, אליהו והלפרין) יקבלו קיץ שלם לנוח ולעבוד על הגוף שלהם. בכלל, זה יצור מצב ששחקנים יגיעו לאליפות הקרובה עם הכנה מצוינת, טריות של הגוף, ויכולת לעבוד במשך קיץ שלם על אספקטים נוספים במשחק שלהם.

אז אם הייתי יכול לייעץ לארז אדלשטיין ולצוות המקצועי שלו, בידיעה שסגל השחקנים של הנבחרת לא הולך להשתנות באופן משמעותי (לדעתי יהיה זהה כמעט לחלוטין בקיץ הבא), כמה דברים:

יכולות חסרות של שחקנים: זאת אופציה מצוינת לחלק מהשחקים לא רק לבוא טריים ובריאים לאליפות, אלא גם עם כלים נוספים. שחקנים כמו אליהו וכדיר יכלו לעבוד במשך קיץ שלם לא רק על קליעות עונשין, אלא גם על קליעה משלוש, פיזיות, קליעה מחצי מרחק וכו'. כרגע מלבד פישר, אין לנו גבוה בסגל עם קליעה ברמה גבוהה מחצי מרחק. כך גם שחקן כמו שון דוסון יוכל לשפר את יכולת הקליעה שלו ולעבוד על איבודי הכדור ולחזק את הגוף, הלפרין ולימונד יכלו לנוח, ורוטבארט יוכל קיץ שלם לעלות עוד בשר ולעבוד על המשחק שלו מתחת לסל. זאת הזדמנות שלא תחזור על עצמה, צריך לנצל את זה.

בחירת קבוצה לשנה הבאה: גם דקות משחק זה משהו שחייב להילקח בחשבון. שחקנים יצטרכו לחשוב על קבוצה שבה הם יקבלו דקות משחק בשביל להגיע לאליפות בכושר משחק טוב. בסיטואציה שיש היום, כל שחקני הסגל משחקים בקבוצות בהם הם שחקנים משמעותיים, כך שאם המגמה תימשך, שחקנים יגיעו לאליפות בכושר טוב. אגב, רוב הסגל של אדלשטיין, וגם הזוטרים שבו, נותנים עד עכשיו עונת כדורסל טובה.

עתודת שחקנים: גם כגיבוי, וגם לעתיד הקרוב (כי יש כבר ארבעה שחקנים שרואים את הסוף), צריך להתחיל להכין את הקרקע לקראת הדור החדש. ולכן, זה הזמן לקחת את השחקנים הצעירים המובילים של הכדורסל הישראלי (לדעתי: נאור שרון, איגור קולשקוב, רפי מנקו, איתי שגב, רומן סורקין ועידן זלמנסון) ולהתחיל להכווין אותם בעונה הקרובה והבאה למקומות בהם הם יכולים להתפתח.

ושתי הערות לסיום בנושא הזה: זאת הזדמנות נהדרת לעשות כבוד ענק לכמה שחקני עבר של הכדורסל הישראלי. מדינת ישראל ואיגוד הכדורסל צריכות לדחוף שבקיץ הזה לפחות עוד אליפות אחת (נוער, נערים או עתודה) תשוחק בקיץ הזה בישראל. יש את האפשרות בירושלים, יש את האפשרות גם במקומות נוספים (חיפה, חולון וכו'). זאת יכולה להיות חגיגה לכדורסל שיהיה קיץ שלם של משחקים וטורנירים מגיעים לכאן. לאוהדים, למשפחות וכמובן לשחקנים.

ובכל זאת בנימה אישית, אני הייתי מצפה מעיריית ירושלים להילחם על משחק אחד שישוחק בארינה. ירושלים היא עיר של כדורסל, עם קהל שיבוא לראות ואולם חדיש ונהדר (שלא לדבר על העיר הקדושה וכל הג'אז הזה), לדעתי חייב משחק אחד להתקיים בבירת ישראל.

ליגת העל – סיכום הסיבוב הראשון

אם אני יכול לסכם את הסיבוב הראשון של ליגת העל במילה אחת: הפתעה. מודה, לא ציפיתי (מישהו כן ציפה?) לראות את נהריה, הרצליה ואשדוד בחלק העליון של הטבלה, לא ציפיתי לחולשה כזאת של מכבי תל אביב, לא ציפיתי לראות את אילת בצורה הזאת, בתחתית הליגה. אגב, גם הייתי בטוח שבגלל ריבוי השחקנים הגבוהים (באמת גבוהים), נראה אולי יותר משחק פנים ופחות את הסטייל של ליגת הגמדים שלנו. וזה לא באמת קרה. ברוב הקבוצות עדיין הגארדים נותנים את הטון. והאמת, כל מה שקרה בסיבוב הזה היה נהדר, ואני מקווה שזה ימשיך ככה. יש יותר עניין, הפתעות ומשחקים צמודים. עוד מוקדם מדי לדבר על רמת שחקנים, ישראלים שפרצו וכמות צופים (לדעתי עלתה במקצת. בכל זאת רוב האולמות מעל 1500 מקומות). אבל עד עכשיו זה היה מרענן. רק שימשיך ככה. ואם אפשר, חייבים לנסות לצמצם את מספר הימים של המשחקים. אין לי מושג למה זה ככה, אבל זה לא ערב הכדורסל של ישראל. זה ממש שבוע שלם. המשחקים צריכים להיות פזורים על פני יומיים גג. קשה לעקוב ככה אחרי כל מה שקורה.

ולאחר סבב שיחות בין כתבי ועורכי "ספסל" , מצטייני הסיבוב הראשון.

קבוצת הסיבוב: מכבי ראשון לציון
עם מאזן 2-8 (משחק חסר), ניצחון ענק על הפועל ירושלים, מקום ראשון בבית שלהם בגביע פיב"א, ובעיקר הקבוצה בכתום הראתה אופי והמון לחימה, שלא לדבר על המון משחקים עם כדורסל טוב. לא שמות גדולים, לא זרים בהמון כסף, אבל בעיקר יחידה לוחמת ומאומנת.

מאמן: שרון דרוקר
מוציא מהקבוצה הזאת את המקסימום. לוקח את השחקנים שלו בחלק הראשון של העונה הכי רחוק שאפשר.

שחקן: דריל מונרו
הזר הכי יעיל בליגה. מוביל את הליגה במדד היעילות (25.6), ובחטיפות (2.9). חמישי בליגה בנקודות (17.0) ובריבאונדים (8.5). אחת הסיבות להצלחה של ראשון לציון בסיבוב הזה הינו האיש הזה.

ישראלי: בר טימור
בהעדרם של יותם הלפרין וליאור אליהו בלא מעט משחקים, טימור הפך להיות הישראלי המוביל של הפועל ירושלים בסיבוב הזה. עם 11.7 נקודות, 1.9 ריבאונדים, ו3.1 אסיסטים, טימור עלה מדרגה משחקן רוטציה לאחד השחקנים הדומיננטיים בהפועל ירושלים, כאשר לא מעט משחקים חשובים הוכרעו (כולל מכבי תל אביב בחוץ) בגלל היכולת הנהדרת שלו.

ההפתעה: עירוני נהריה
עם תקציב נמוך וסגל קצר, השחקנים של אריק אלפסי ניצחו בביתם את הפועל ירושלים ומכבי תל אביב, והם ממוקמים בחלק העליון של הטבלה, ומתחילים להזכיר במשהו את אותה קבוצה נהדרת של תחילת שנות האלפיים של פלג, מרקוביץ, קמפבל ואבי אשכנזי.

המאכזבת: מכבי תל אביב
עם קו אחורי צולע, קו קדמי בעייתי, החלפת מאמן ובלאגן בהנהלת הקבוצה, פלא שזה מה שיצא? בהכל התעסקו במכבי תל אביב, רק לא בכדורסל עצמו. והנה, עם הדחה מהשלב הראשון של היורוליג, הפסדים מביכים לאשדוד ונהריה, והפסד מאוד קשה ומתסכל להפועל ירושלים השנואה. לפחות את הדרבי הם לקחו.

המשחק: מכבי אשדוד נגד מכבי קריית גת
דרמה כזאת לא ראינו מזמן. שלוש שלשות של קריית גת תוך 13 שניות בסיום הפכו את התוצאה לנקודה, 88:89, ארבע שניות לסיום. אבל אז הגיע דיאנטה גארט שחצה את כל המגרש וקלע סל ניצחון על הבאזר. רגע פשוט נדיר שרואים מעבר לים בדרך כלל.

דרבי

היה כיף לראות את הדרבי בשני האחרון. האווירה, האוהדים, האולם החדש של הפועל, וגם כדורסל היה לנו. הפועל הצליחה להיצמד למכבי עד הרבע הרביעי, אבל אז מכבי הפעילה מבערים, נהנתה מיום נהדר של רוצסטי ופניני, וסגרה סיפור. זה לא יספיק למכבי בהמשך, בטח אם הפציעות של השחקנים ימשיכו, ולכן מכבי חייבת לחזק את הקו הקדמי שלה, ולמצוא את ההרכב שיכול להריץ אותה הכי חזק שאפשר. כרגע, זה לא מספיק גם לא לטופ 16. הפועל הוכיחה שיש לה המון מה להראות מבחינת כדורסל, ושהיא לא נופלת משום קבוצה בארץ, והיא חייבת להביא לדעתי חיזוק בעמדה ארבע ועוד גארד. הגיבוי לבאטל ולימונד לא מספיק, עם כל הכבוד לבלאט ואמיתי.

ואי אפשר בלי. השבוע יצא קצפי על אוהדים בדרבי הפרטי שלי בין הפועל קטמון להפועל ירושלים, בו השתמשו אוהדים משני הצדדים במושג בני אור וחושך (תעשו גוגל ותבינו לבד), בעיקר כשזה מגיעה מאוהדים מהצד של קטמון שאין להם שום קשר לאותו ריב מתוקשר בין מחנות האוהדים המפולגים של הפועל ירושלים (אבל כיף שיש על מה לריב ולקלל). וגם כאן, כשאוהדי הפועל תל אביב, שחלקם לא היו מתייחסים למקרה של גל בק אלמלא העו"ד של החשודה לכאורה במעשה. ברגע שלוקחים את זה למקום אישי מבחינתי, ועושים שימוש ציני במקרים כאלו זה מקומם אותי. אז הגיע הזמן להפסיק את כל הסיפור הזה, כי הורסים לנו את חווית הצפייה, שלא לדבר על הוונדליזם של אוהדי מכבי שעקרו כיסאות.

לב של אלוף וספורטאי אמיתי

בסרט "לזכור את הטיטאנים" מסופר בין השאר סיפורו של גארי ברטייר, אחד מכוכבי קבוצת הפוטבול של תיכון טי.סי ויליאמס, שנפגע בתאונה עם משאית רגע לפני משחק הגמר המכריע. ברטייר ממשיך לעסוק בספורט גם לאחר הפציעה, ומשתתף באולימפיאדה לנכים. ברטייר הוא דוגמא לספורטאי עם לב ענק, שמה שמניע אותו זאת האהבה שלו לספורט.

ולכן התרגשתי עמוקות לקרוא את הכתבה של בן רייס בידיעות אחרונות. רייס, למי שלא יודע, קרע במהלך הקריירה שלו את הרצועה הצולבת שלוש פעמים, ואין לדעת אם יחזור לשחק. בחודשים האחרונים הוא מתעסק בכדורסל בכיסאות גלגלים, והוא משחק בבית הלוחם של ת"א. בכתבה הוא מספר על הכוח שנותן לו הספורט החדש להמשיך, על הפרופורציות שמקבלים כשאתה משחק עם פצועי מלחמות ונכים, ועל האהבה ממשית לכדורסל שמושכת אותו לענף הזה. או כמו שהוא אמר בכתבה "לא מרוויחים פה כסף, זה נטו אהבה לספורט ולכדורסל".

אז אם בן קורא את זה, ריגשת. חוץ מהעובדה שקיבלת טלפון במהלך הקריירה שלך מאריק איינשטיין (רבאק מה אתה עוד צריך בחיים שלך יותר),זה היה ראיון מעורר השראה, הוכחת לב של ספורטאי אמיתי, ואני רק יכול לאחל לך שתחזור לשחק כמה שיותר מוקדם. לא רק מבחינה מקצועית, אלא כי סיפורים כאלו עושים את המשחק מדהים כמו שהוא. קצת מעבר לים יש בחור דריק רוז, שחוזר פעם אחרי פעם רק כדי להוכיח שמעבר לכישרון, יש לו לב ענק. לו יהי

משפט השבוע

"חשבתי שאני בחלום. 'הרגת אותי, לא החטאת. יאללה שלך לא החטאת, מה קרה לך' הצעתי לו שיגיע למשחקים, והוא ענה לי: 'עזוב אותי, אין לי כוח לקום לדלת'. זה היה הרגע הכי מכונן בחיים של, לא אשכח את הרגע הזה לעולם" (בן רייס חי את החלום. שלי)


היורו מגיע ארצה (fibaeurope.com)