אלברט דישי, צלם ספסל ואבא לשחקן נערים, בטור אורח על החוויות שלו מהסתובביות בארץ עם הבן והמצלמה. בין מגרשים של פעם למאמנים שמסתבר גם הם היו פעם ילדים, תחרות שלשות אחת וגם קצת כדורסל.
יש לכם גם חוויות מהליגות הפחות מוכרות של הענף? מוזמנים לכתוב אלינו safsal2011@gmail.com
-- אלברט דישי --לפני כמה זמן צילמתי משחק כדורסל שונה מהרגיל. ראשית הכתובת, "פני הגבעה 5 רמת גן", רחוב שמתחיל באבא הלל ומסתיים כפי הנראה באזור של גבעת נפוליאון, שמורת טבע בפני עצמה. המגרש אינו מקורה, והרצפה מורכבת ממרצפות ישנות שצופו לאחרונה באספלט שבקושי מסתיר את צורת הריצוף שהיה פעם. היה קר מאוד והילדים התלבשו במספר שכבות כדי להתחמם. המגרש מוקף בתי מגורים ובקצהו צריף ישן שמזכיר מבנים מפעם של הנוער העובד והלומד. את פני קיבל נאג'י, מנהל הקבוצה, איש חביב ששאל למעשי במקום, כנראה אינו מורגל בסיקור תקשורתי. כשסיפרתי לו שאני הצלם של קבוצת הנוער, חייך בשמחה והזמין אותי לשתייה חמה בפינת הקפה. נאג'י סיפר לי שהוא מכיר את מוטי בר נוי, המאמן של קבוצת הנוער של מכבי, מאז שהיה בן ארבע עשרה, והזכיר בגאווה את העובדה שליאור אליהו גם גדל במגרש שלו.
ועוברים לכדורסל. מהקבוצה המקומית הגיעו שישה שחקנים והמאמן, שחשש שיישאר עם פחות מדי שחקנים אחרי ביצוע עברות, אז הוא התחיל להרים טלפונים לשאר הנערים כדי שיגיעו למשחק. לאחר מספר דקות הגיע ילד נוסף על אופניים, ומיד נכנס למשחק. ראיתי שבעה ילדים ששיחקו משחק שלם, ללא מנוחה, נתנו פייט אדיר, ומאמן מלא אהבה שהשקיע את הנשמה במשחק. גם השופט היה חביב מאוד, ובסיום המשחק התחרה קרב שלשות עם אחד הילדים, בו הפסיד כמובן.
גולת הכותרת, אשר צדה את עיני, היתה הספסל בקצה המגרש. ספסל כחול, אמיתי, ספסל של פעם. וככה זה נראה מעין המצלמה:
