הישגי נבחרות ישראל בקיץ הנוכחי, והמשך ההתקדמות של הכדורסל תלויות בשלושה אנשים: אדלשטיין, גרשון וויינקרץ. שימור ושיפור בנבחרת, מה אפשר ללמוד מארבעת האחרונות ביורובאסט, ובעולם מקביל: מה היה קורה אם מאמן ישראלי היה מתקרב להישגי ננו גינזבורג? גרייבסקי לשישי מסכם שבוע.
-- אוהד גרייבסקי --מבט לעתיד
בסופו של הסרט "מאני בול", בראד פיט, המשחק את בילי בין, הג'נרל מנג'ר של קבוצת הבייסבול אוקלנד אתלטיקס, אומר שלא משנה מה עשית כל העונה, אם לא תנצח את המשחק האחרון, תמיד יזכרו לך את זה.
עוד נחזור למשפט הזה, ולאדלשטיין, וננסה לסכם קיץ של נבחרות ישראל. באופן כללי, מלבד נבחרת הקדטים של ישראל, הנבחרות חוזרות לאט לאט למקומם הטבעי. הנבחרות הבוגרת חזרה לאחר שנים ארוכות ל16 הגדולות של אירופה, שם מקומה. בגדול, עד שנות ה90 מקומנו היה בשמינייה הראשונה. אלא שאז התפרקה ברית המועצות, אחריה יוגוסלביה, נהיה צפוף בצמרת, וגם לא מעט מדינות סגרו מאיתנו פערים. נכון להיום, המקום שלנו נע בין 9-16, כשהמשחק האחרון של הנבחרת מאוד קלקל טורניר נהדר.
אבל כאן צריך להתחיל לחשוב איך מקדמים את הכדורסל שלב קדימה. איך מחזירים את כלל הנבחרות לאזור שמונה הגדולות של היבשת? מה צריך עוד לעשות בשביל לקחת עוד צעד או שניים קדימה.
התשובה נמצאת אצל שלושה אנשים: ארז אדלשטיין, פיני גרשון ומשה ויינקרץ. קודקודי הכדורסל הישראלי. בשביל לקחת את הכדורסל צעד קדימה צריך לעשות החלפת דיסקט. זה צריך להתחיל בדברים הקטנים. עבודה מגיל צעיר יותר על יסודות מאשר על עוד ניצחון, לא למנהג המגונה הזה לשים כל ילד שני מטר מתחת לסל, ושהוא מסיים תיכון הוא לא יודע לעשות כלום. פחות משחקים בגיל צעיר, פחות מסגרות (או הגבלת מסגרות) ויותר אימונים, יותר עבודה על יכולות פיזית ואתלטית מאשר על תרגילי משחק מסובכים. ככה זה במדינות שבאמת מצליחות באירופה. כן, יש לנו בעיות כמו גובה ופיזיות שלא נצליח לפתור כנראה. אבל אין משהו שהמאמנים כאן, עם המוח והידע לא יצליחו לפתור במשחק נתון. צריך לעשות צעדים אמיצים לקדם את הכדורסל. והשלישייה הזאת החייבת לקחת אותם.
וצריך כסף גם. כסף שהולך לפח בכדורגל שלנו מאשר ללכת לענפים שבאמת יביאו לנו תוצאות כמו ג'ודו, שייט וכדורסל. וכאן התשובות צריכות להינתן על ידי השרה החדשה ויו"ר וועדת הספורט. אם הם באמת רוצים לעשות משהו אמיץ בקדנציה שלהם, זה המקום.
נבחרת ישראל במבחן התוצאה
על פניו, מלבד המשחק נגד איטליה, הנבחרת עשתה את זה בגדול. אדלשטיין לקח את הנבחרת שלו, מוכה וחבולה ממשחקי ההכנה, ושם אותה במקום השני בבית של השלב הראשון, כאשר הנבחרת מציגה יכולת הגנתית יוצאת מן הכלל, ויכולת מנטלית מדהימה. בלא מעט פעמים הנבחרת צלחה רגעי שבירה, וחזרה של הנבחרות היריבות למשחק, אבל הצליחה לשמור על היתרון בצד שלה, ובסופו של דבר בשלושה מתוך חמשת המשחקים הראשונים, זה הספיק לניצחונות שמיקמו את ישראל במקום השני בבית שלה.
במהלך הטורניר, לא נראה שינוי או צמצום פערים בנושאים כמו ריבאונד, דבר שעלה לנו לדעתי בהפסד המרגיז מול הבוסנים. גם בקליעות העונשין המצב לא נראה תמיד טוב, וזה עלה לנו בלא מעט נקודות. נקודות שיכלו לסגור את המשחקים יותר מוקדם.
כל זה כאמור, לא משנה את העובדה שהנבחרת נראתה בשלבים רבים מול איטליה אומללה, חבוטה, וכזאת שגם בהכנה זה לא קרה. גם כשמפסידים זה לא אמור להראות ככה. וההבדל בין המקום ה16 שדורגנו למקומות 12-9, שם מקומינו, היו במשחק אחד שבסופו הייתה שבירה.
בסופו של יום, הנבחרת עושה הישג מצוין, וחוזרת ל16 הגדולות של אירופה. צריך להתחיל לראות מה עושים מהקיץ הנוכחי בשביל לקחת את זה צעד קדימה, כי נראו המון דברים טובים בשנתיים האחרונות בכדורסל שלנו.
השחקן המצטיין שלי בטורניר זה גל מקל (ויסלח לי על זה עומרי כספי, שעשה באליפות הזאת דברים אדירים, לא רק ביכולת המשחק שלו, אלא גם במנהיגות שהראה, והיכולת להטריף ולהרעיל את חבריו לקבוצה). מקל הופיע למשחקים, הראה מנהיגות, ברגעי ההכרעה מול פולין קלע 6/6 מהעונשין, ומהיחידים שהופיעו למשחק מול איטליה. מקווה שישחזר את אותה יכולת בכוכב האדום בעונה הבאה
סוף טוב ?
ובחזרה לאדלשטיין. מגיע לאיש הזה רק מילים טובות. הוא לקח את הנבחרת כשאחרים ברחו, עלה איתה לאליפות אירופה בצורה משכנעת, ומלבד איטליה עשה טורניר נהדר לכל הדעות, עם המון התלהבות ומוטיבציה. הנבחרת נראתה מוכנה לרוב רובם של מישחקיה, בעיקר בצד ההגנתי.
באחת הסצנות האחרונות של מאניבול, בילי בין מקבל הצעה מאחת ענקיות הבייסבול להיות הג'נרל מנג'ר שלהם. הבעלים הבין משהו שהאחרים לא. במינימום שהיה לבין, הוא עשה מעבר למקסימום.
וכולי תקווה שמישהו כבר יבין את זה, ויציע למאמן הלאומי, לא משנה איפה, משרה ראויה.
עבודה קשה כל הדרך לחצי הגמר
המאני טיים של האליפות החל כבר אתמול. ארבע האחרונות של היבשת, באמת האלו שכיף לראות אותן משחקות כדורסל, מתמודדות על האליפות, וגם על ריו 2016. צרפת עמוסת הכוכבים של פארקר ודה קולו, הליטאים המאומנים, הממושמעים, עם יסודות משחק והבנה שלו ברמות הכי גבוהות שיש, הספרדים שהשאירו בבית כל כך הרבה תותחים, אבל מקבלים את פאו גאסול בטורניר אישי מדהים, והסרבים עם סגל עמוס כישרון מהספסל עד החמישייה, בראשות הרכז והמכשף תאודוסיץ (כשרק שלשום הוא נתן 14 אסיסטים על הראש של הצ'כים). תענוג אמיתי ככל שהטורניר מתקדם, ומשחקי החצי רק עושים אותו כיפי יותר. מה משותף לכל הנבחרות האלו? כל נבחרת זה פס יצור לשחקנים ברמת הכי גבוהות שיש. מרמת הנוער, ועד רמת הבוגרים. מתקנים ברמה אחרת, דגש חזק על יסודות ואינדווידואליזציה והבנת משחק ברמה הכי גבוהה שיש. נשאר רק לקנא. אגב, לפחות לשתי נבחרות (ליטא וסרביה) אין יותר משאבים מאיתו. גם לא יותר תושבים. ניצול נכון של מה שיש. זה הכל.
נסו לדמיין
תארו לכם את הכותרות של עיתוני הספורט אם מאמן ישראלי, נניח אלישע לוי או יוסי מזרחי, היה לוקח את בולגריה או בוסניה לשמונה האחרונות של האליפות אירופה? תארו לכם שעל הדרך הוא היה מדיח את אנגליה או פורטוגל. ברור לכם שזה משהו חסר תקדים. הכותרות היו מתעסקות רק בזה. התקשורת הייתה משתוללת. אז זהו. הסיכוי שזה יקרה מקביל לזה שאני אחזור בי על כל פעם שהעלבתי ג'ינג'ים. כולל את אבא שלי. רק מה, בכדורסל הישראלי יש אחד כזה. קוראים לו ננו גינזבורג. והוא הדיח את קרואטיה עמוסת הכוכבים כל הדרך לרבע גמר היורובאסקט. אולי גם כל הדרך לטורניר הקדם אולימפי. כמה העיתונות בארץ דיברה על זה? העיקר התיקו מול ווילס והשש דקות שבהן לא רעדו למכבי תל אביב הרגליים בסטמפורד ברידג'...