ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

האלופים האמיתיים שלי
ספסל ,23/05/2009

ליאור פרי עובר תקופה קשה. אילולא מכבי חיפה הוא כבר היה בוחר באופציה של האבדות במכתש. אחרי שמודעה באינטרנט הרסה לו את החיים נשאר רק הפיינל פור. ואז באו לטענתו השופטים ודפקו את המסמר האחרון בארונו. ובכל זאת שועל התבוסות הידוע שלנו מודה לבחורים המצוינים מהכרמל על שהחזירו לו את הרצון לחיות. לפחות עד העונה הבאה

האמת, אני יכול לסכם ולומר שבזמן האחרון אני עובר תקופה ממש מחורבנת. אשתי שונאת אותי, הילדים לא סובלים אותי, אפילו החתול המשפחתי שלנו לא שם עלי, הקריירה המקצועית שלי תקועה, בעבודה הולך לי גרוע, המצב הכלכלי שלי על הפנים, מבחינה בריאותית אני על הפנים הן פיזית והן נפשית, ונראה כי הכל מסביב קורס. אין לי גרוש על הנשמה, באף מכולת או חנות משקאות כבר לא מוכנים למכור לי אלכוהול בהקפה, ואצל כל הדילרים בהרי יהודה, כמו גם באזור השפלה והשרון, אני מסומן כמי שלא מספקים לו חומר אלא כנגד תשלום במזומן.

כאילו לא די בכל זה, המאהבת שלי הגישה נגדי תביעת אבהות, מהבנק הודיעו שהחשבון שלי מוגבל, אשתי דורשת גט, הילדים רוצים לעבור לפנימייה, ובדיקות רפואיות שעברתי לאחרונה העלו שאני סובל מלחץ דם גבוה, תוצר של אלפי כוסות קפה, עודף נוראי בכולוסטרול, עקב אינספור סטייקים עסיסיים, הכבד גמור לחלוטין, פועל יוצא של נהרות של אלכוהול שזרמו בקיבה, הריאות מחוסלות לגמרי אחרי 25 שנות עישון, וגם תאי מוח רבים נשרפו עקב שימוש מסיבי ולא מבוקר של סמים פסיכודאליים מכל הסוגים. לגבי ענייני הגברה, הבדיקות העלו שגם הויאגרה הכי מודרנית כבר לא תעזור.

בקיצור, הרופא חמור הסבר סיכם את המצב שלי כך : "אתה חייב להפסיק לשתות, לעשן, לאכול ולזיין אם אתה רוצה להגיע לגיל 44". וריבונו של עולם, אני כבר בן 43 וחצי !

בקיצור, במצב כמו שלי, כבר אין טעם לחיים. מי שמקבל שורת בשורות איוב כמוני, אמור לבחור בין שלוש אופציות להתאבדות : כדור בראש, מנת יתר או ההתאבדות האכזרית מכולן : למות משיעמום אגב צפיה במשחק כדורגל במכתש. רגע לפני שאני בוחר בנורא מכל, ויורד למכתש למפגש טעון (הפועל רמת גן – עכו, משעמם מחץ, ושנה הבאה אצלכם בליגת העל) ומגיעה הישועה. הכדורסל חזר לחיפה ובגדול. אני מניח שגם עם האקסית המיתולוגית שלי היתה חוזרת אלי עם אותו רעב למין פראי כמו בימי הזוהר שלנו, לא הייתי מאושר כמו משובה של אהבתי האמיתית – מכבי חיפה כדורסל.

אם יש סיבה ששרדתי את התקופה האחרונה, ואני עדיין לא קבור בביתה קברות בכפר סמיר עם מצבה ועליה הכיתוב : "נפל בזמן מילוי תפקידו – צפה במשחק כדורגל מהליגה הלאומית" זה רק בזכות ג'ף רוזן והקבוצה הנפלאה שהוא בנה בחיפה. כשבהנהלת מכבי חיפה שלחו לי מייל עם מכתב תודה על הכתבות שלי בספסל, שגורמות להם להיות משועשעים, אני עניתי שאני זה שצריך להודות להם, על שהם נתנו לי סיבה להמשיך לחיות. בינתיים לפחות.

אז השבוע היה הפיינל פור, שרק למענו היה שווה לחיות עד חודש מאי (או עד גיל 43 וחצי, מבחינתי לפחות). אחרי הניצחון על הפועל ירושלים, נוצרה בעיה לוגיסטית מוזרה. מצד אחד היו 5,000 חיפאים שרצו להגיע לנוקיה לגמר הגדול. מצד שני היו 5,000 ירושלמים שנתקעו עם כרטיס לגמר, והדבר האחרון שהתחשק להם זה להגיע לנוקיה ולראות את קבוצתם מפסידה במשחק על המקום השלישי. ביומיים שבין חצאי הגמר לגמר נעשו ניסיונות היסטריים באינטרנט לקשר בין אוהד חיפאי נטול כרטיס לאוהד ירושלמי עם כרטיס עודף. הבעיה היתה בעיקר לוגיסטית, איך מעבירים את הכרטיסים.

חבר שלי ירושלמי, אורי שאלתיאל אם זה מעניין אתכם השם, המעמד, המין והתפקיד, אוהד שרוף של הפועל ירושלים, ביקש ממני לנסות למכור את זוג הכרטיסים שלי. אחי שי נתן לי עצת אחיתופל (אחת מיני רבות כמובן). הוא שם עבורי מודעה באתר של מכבי חיפה, שאני מוכר כרטיסים, עם הטלפון הסלולרי שלי. המודעה פורסמה ביום רביעי בתשע בבוקר. בתשע ושלושים שניות הכרטיסים נמכרו. מתשע ודקה ועד בערך לתחילתה משחק, קבלתי כמה אלפי טלפונים מאוהדים היסטריים שהתקשרו אלי כי הם קראו שאני מוכר כרטיסים. 2,364 פעמים הייתי צריך להגיד שזה לא אקטואלי, ל 584 איש הייתי צריך להישבע שאני לא ספסר כרטיסים, ול 982 איש הבהרתי כי את הכרטיס שלי אני לא מוכר בשום הון שבעולם.

בשלב מסוים כיביתי את המכשיר הסלולרי. אחרי שעה, כשהדלקתי אותו, היו לי 397 הודעות קוליות, מהן 396 הודעות, האם יש לי כרטיס לגמר למכירה, ועוד הודעה מאמא שלי ששואלת למה כל הזמן תפוס אצלי.

סופו של דבר, כמה אלפי חיפאים הצליחו להשיג כרטיס ירושלמי, למרבה האבסורד היו לא מעט חיפאים בלי כרטיס, ולא מעט ירושלמים בלי קונה, אבל הקטע של הכרטיסים כבר מתחיל לשעמם אותי, אז נעבור בקצרה למשחק.

כאוהד חיפאי אוביקטיבי לחלוטין, היתה לי תחושה שראיתי שני משחקים שונים. כשמכבי חיפה תקפה, נראה שכדורסל הוא משחק לגברים, שמותר לדחוף, להיאבק על מקום, להכניס קצת מרפקים, בקיצור – משחק פיזי קשוח. לעומת זאת, כשמכבי תלא ביב תקפה, השתנו החוקים. קוז'יקרו קופץ לריבאונד – שורקים לו עבירה. ברוק סיילס מנסה לחטוף כדור – עבירה. ג'פרסון עושה גג נקי – עוד עבירה. דיקסון עם הפרצוף פוגע במרפק של שחקן תל אביבי – עבירה.

אבל גם תחומי המגרש משתנים. כשדרק שארפ יוצא עם הכדור החוצה, מאפשרים לו לחזור בלי שריקה. כשבורשטיין קולע עם רגל שלמה בתוך הקשת, זה עדיין שלוש נקודות. התחושה ביציע של מכבי חיפה זה שמכבי תל אביב על הפנים, ורק יום טוב של סמי בכר משאיר אותה בתמונה.

עכשיו ברצינות, נראה כי השופטים קבלו החלטה לא לאפשר משחק פיזי, ולהקפיד על שריקות בכל פעם שיש מגע פיזי. החלטה זו חיסלה כל סיכוי שמכבי חיפה תיקח את התואר. ברגע שכל מגע פימזי הוא עבירה, הכדורסל מחוסל, בעיקר זה של קבוצה הגנתית לוחמת כמו מכבי חיפה. צריכת החשמל במדינה עלתה באופן דרסטי, עקב שפע המנורות שהיה צריך להדליק על הלוח עקב ריבוי העבירות שחטפו שחקני חיפה. בשלב מסוים הרגשנו שזו התעללות בשחקנים. פרקינס, ג'פרסון, קוזיקרו, פשוט חטפו עוד ועוד עבירות על לא עוול בכפם. בשלב מסוים שחקנים בחיפה פחדו כנראה בכלל ללכת לריבאונד או אפילו לזרוק לסל, מהחשש שגם על זה ידביקו להם עבירות.

כאילו אל די בכל זה, ברבע השלישי, כשעוד היה צמוד, החלה חיפה בסדרת החטאות מצמררת מהקו. קבוצה שרוצה אליפות צריכה לקלוע קצת יותר מ 4 מ-20 מהקו (נו טוב, אני קצת מגזים). בחצי הראשון תפסנו את מכבי תל אביב ביום גרוע, ובכל זאת הם ירדו ביתרון של 4 עלינו (בעיקר בגלל דרק שארפ הקשיש שתפר לנו שתי שלשות והעביר את המומנטום במשחק לתל אביב). בחצי השני תל אביב נתנה משחק סביר, לא הרבה מעבר לכך, אבל עם שיפוט מחמיר שבמחמירים, ועם יריב כמו מכבי חיפה, למרבה הצער זה מספיק.

הרבע הרביעי היה מאופיין בהשלמה עם ההפסד. היינו עצובים כשג'פרסון יצא בחמש עבירות, לא כי ידענו שנפסיד, אלא כי ידענו שכנראה זה הפעם האחרונה שלו בירוק. גם כשפרקינס ירד לסטנדינג אוביישן, התחושה היתה שזו הפעם האחרונה שאנו מריעים לו. הצמד הנפלא הזה נתן עונה נפלאה, אבל אני לא בטוח שהם לא יעדיפו לתרגם את הצלחתם העונה להרבה הרבה כסף, רצוי כזה שבא מהכיס של שמעון מזרחי.

סוף דבר, הכדורסל חזר לחיפה, ובגדול. אמנם לא הבאנו אליפות, גם לא הבאנו גביע, אבל רשמנו שני גמרים בעונה אחת, ביקרנו ארבע פעמים ביד אליהו, לא כולל משחק הליגה מול מכבי תל אביב, הראנו שיש בחיפה קהל אדיר שצמא לכדורסל, ובסיכומו של דבר הנהלת מכבי חיפה, מג'ף רוזן הבעלים הענק, דרך המנכ"ל הססגוני אבי סיגלר ועד לדובר / יועץ משפטי / נציג במנהלת / אוהד שרוף טל אבריאל, כל הצוות הנהדר הזה בנה קבוצה שיותר מההצלחות המקצועיות שלה, היא הצליחה בשני דברים : האחד, להחזיר את הכדורסל בחיפה לימיו הגדולים, והשני, לשכנע אותי שיש עוד סיבה לחיות, ושלא כדאי לי לנסוע בשישי למשחק במכתש.