ספסל- הבית של הכדורסל הישראלי - אינפורמציה, סטטיסטיקה וחדשות יומיות על כל השחקנים, הקבוצות והליגות

הכתובת הייתה על הקיר
אורי סביר ,19/09/2006

אורי סביר מסכם את הקמפיין הכושל של נבחרת ישראל בחצי גמר אליפות אירופה ומוצא שלמעשה אי אפשר היה לצפות ליותר מדי. ככה זה כששחקנים משלימים מוצאים את עצמם לבד בחזית בלי אף אחד שיודע לקחת אחריות גם במהלך העונה.

לאליפות אירופה 2001 הגיעה נבחרת ישראל אחרי שאיבדה ארבעה מחמשת שחקני החמישייה הקבועים שלה בשנים קודם לכן: דורון שפר פרש בפעם הראשונה, נדב הנפלד יצא לגמלאות, תומר שטיינהאור השאיר את הבמה בנבחרת לצעירים ועודד קטש נכנע לפציעה. במהלך ההכנה, התברר שגם כוכב נבחרת העתודה טל בורשטיין וכן גור שלף לא יהיו כשירים לאליפות. וכך, בהרכב טלאים, התייצבה הנבחרת באומץ ועשתה חיל באליפות: אחרי שמתחה את צרפת וליטא ביומיים הראשונים, היא הביסה את אוקראיינה ובהצלבה הייתה רחוקה ליי-אפ אחד של שחר גורדון מלהדהים את נבחרת ספרד.

לכולכם ברור כבר מה ההשוואה הזאת באה לעשות, אבל איפה בכל זאת ההבדלים הגדולים בין הנבחרת של הקיץ לבין זאת של לפני חמש שנים? פשוט מאוד - דקות המשחק של הכוכבים. את הנבחרת סחבו אז על הגב פפי תורג'מן ומאיר טפירו, שבאותה עונה לקחו יחד את הפועל ירושלים לגמר הפלייאוף. מלבדם היה לנבחרת את ליאור לובין, אז שחקן מוביל במכבי ר"ג, דריק שארפ שהגיע אחרי עונה של ספרות כפולות גם בליגה וגם בסופרוליג וכן את שחקני נבחרת העתודה שהגיעו עם הרבה התלהבות ואחרי שקיבלו שפשוף רציני באליפות העולם לעתודה באותו קיץ.

אני ממש לא חושב שזה מקרי שרצף ההעפלות של נבחרת ישראל לאליפות אירופה ישירות מטורניר המוקדמות נקטע דווקא כאשר פיב"א החליטה להעביר את משחקי חצי הגמר לקיץ במקום לשחק אותם במהלך העונה. עד שינוי השיטה ב2003, שחקני הקבוצות - ובעיקר אלו של מכבי ת"א - היו באים בנובמבר ובפברואר, במהלך העונה, נכנסים לקצב דרך הנבחרת בה קיבלו הרבה יותר דקות מאשר בליגה, מושכים את המומנטום אולי שבוע-שבועיים לאחר מכן ואז חוזרים לשיגרה האפרורית. כאשר השחקנים מגיעים בקיץ אחרי עונה בה לא שיחקו מספיק, חסר להם לא רק זמן פארקט, אלא גם כושר משחק, וזה כבר יותר מדי דברים להשלים בקמפיין של חודש.

מבט מהיר על הסטטיסטיקות של שחקני הסגל הנוכחיים בקבוצותיהם בעונה החולפת מגלה תמונה עגומה מאוד. יותם הלפרין וג'יימי ארנולד היו היחידים שקלעו במהלך העונה בממוצע דו-ספרתי, כאשר אצל האחרון הנתון הזה קצת משקר, כי מתוך 32 משחקי ליגה של מכבי ת"א העונה, ארנולד שותף בעשרה בלבד. אם נתעלם גם מ11 הנקודות של עמית תמיר בסיבוב השלישי כאשר חזר מיוון אל הגבעה, נגלה שהקלע השלישי בטיבו מבחינת ממוצע הוא... ארז כץ, על שמונה נקודותיו בהפועל האטן ת"א. יתר השחקנים מסתובבים סביב 6 נקודות למשחק, כאשר במקרה של נאור, לימונד ולובין מדובר אפילו על פחות. בקיצור, אפשר לומר שהכתובה הייתה על הקיר עוד לפני 110 הנקודות שקלעה הנבחרת בשני משחקים מול פורטוגל: אי אפשר לבקש משחקנים משלימים להפוך בין-קיץ לקלעים מובילים בנבחרת.

לא רק ב2001 מצטייני הנבחרת הגיעו אחרי עונה אישית טובה. שנתיים לאחר מכן הגיעו הכחולים-לבנים לרבע גמר ראשון אחרי 20 שנה בזכות יכולת נהדרת של מאיר טפירו, מלך הסלים הישראלי באותה עונה שהגיע מעונה של 17 נק' ב35 דק' בממוצע למשחק, עידו קוז'יקרו שעשה עונת קריירה בגליל עליון ונבחר לחמישיית העונה וכמובן טל בורשטיין שכבר היה שחקן חמישייה ותיק וחשוב במכבי ת"א. גם בקיץ שעבר כזכור השחקן שהכי הפתיע לטובה היה דרור חג'ג', שהגיע אחרי עונה גדולה בלובן הקטנה מבלגיה.

אז ביציע העיתונות - שהפכה למקום היחיד עם רייטינג בו סוגיות כנבחרת הכדורסל מקבלות במה - אהבו להזכיר שוב ושוב את כמות שחקני היורוליג של הנבחרת, אבל הרי בניגוד גמור למרשיץ', דומרקאנט, סטפאנוב וסטאק הדומיננטים עד מאוד גם במהלך העונה, ששון, גרין וחג'ג' היו בסה"כ רול פליירז, שבמקרה הטוב - כמו בזה של ששון - יכולים לגנוב את ההצגה כאשר כוכבים גדולים מהם מושכים את האש אליהם. בנבחרת, בו הם צריכים לייצר דברים בעצמם, ראינו שהכל הולך להם הרבה יותר מסובך. אין בכלל ספק שהשחקן אותו הכי חסרה הנבחרת היה מאיר טפירו, גארד שברגע הכי רע יודע לקחת את האחריות ולייצר סל מכלום. אפיק ניסים אגב היה צריך להתחיל לעשות את זה הקיץ, אבל ביקש להשתחרר וחבל. נבחרת שיש לה שני כלים התקפיים בלבד כהלפרין וארנולד, גם קבוצה מוגבלת בכוחה כמו פורטוגל יכולה לסגור ביתר קלות. לא פלא שהפלוס/מינוס של המתאזרח המדובר של הנבחרת היה שלילי כמעט בכל המשחקים, הרי מוגזם אולי לצפות ממנו שגם יחזיק לבד את ההתקפה וגם יזיז רגליים בהגנה במשך 35 דקות. במכבי הוא היה צריך לעשות את זה מקסימום למשך 15-20 דקות בשבוע.

קחו שוב לדוגמא את פורטוגל. עד הרבע השני במחזור הראשון נגד מקדוניה היא הייתה כרגיל בפיגור בדרך לעוד הפסד מתקבל על הדעת, אלא שאז נכנס מיגל מינהאבה, שחקן העונה המקומי בליגה הפורטוגלית, שהגיע עם רוח גבית מעונה אישית פנטסטית (כמעט 16 נק' בממוצע, וזה ממש לא חשוב באיזה רמה, ע"ע חג'ג' בבלגיה) ולא התבייש לקחת אחריות כבר בקמפיין הראשון שלו בנבחרת. מינהאבה, יחד עם אנדראדה ששיחק כבוסמן בפרנקפורט סקייליינרס, היה כוכב הניצחונות המפתיעים על בוסניה ומקדוניה, וגם אם במחזור השלישי נגד ישראל כבר לא היה בשיאו, עדיין ספק אם נבחרתו הייתה יוצאת מנצחת מסופיה לולא החדירות הקלילות שלו מול דרור חג'ג' בנקודת המפנה ברבע האחרון. מינהאבה היה אם תרצו החג'ג' של הנבחרת הפורטוגלית הקיץ, או לחילופין עידו קוז'יקרו של 2003 או מאיר טפירו שנתיים קודם לכן. אצלנו, מועמדים טבעיים לתפקיד כאפיק ניסים, ליאור אליהו או אור איתן, לא היו בטורניר הזה משלל סיבות.

בקיץ הבא מחכה לישראל טורניר אפילו קשה יותר מזה שעברה בדרך ליורובאסקט 2005. בורשטיין, טפירו וניסים יחזרו לסגל קרוב לודאי, אבל שלף לא נעשה צעיר יותר, אליהו כבר לא יגיע כמלך הסלים הישראלי וגם גרין לבטח לא ילקק דבש ביד-אליהו. על כן אפשר רק לקוות שהלפרין ימשיך להיות שחקן מוביל, ארנולד ישחק עונה שלמה ורצופה ושחקנים כמו לימונד יחזרו לשחק את הדקות שמגיעות להם גם לולא החוק הרוסי, אם בארץ ואם בחו"ל (לובין, תמיר, ניסים). אם זה יקרה כבר בעונה הקרובה, הכדורסל הישראלי כולו ירוויח, גם אם המשך תשלום שכר הלימוד של הלפרין עלול לעלות לנו בהיעדרות ראשונה מזה עשור וחצי מאליפות אירופה.